והָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה’ – ישמור לך הבטחתו (רש”י).
יש לשאול הנה בתורה ישנם כמה סוגי חיובים בעם ישראל, ‘עֶדֻּות’, ‘מצוות’, ‘חוקים’, ו’משפטים’ – ולמה התורה כאן בפרשתנו מציינת כאן רק ‘משפטים’ דווקא?
ועוד: מה החידוש שהתורה אומרת ׳וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׳ – מהיכא תיתי לעורר ספק שלא ישמור ה’ יתברך שבועתו ?
בכדי ליישב את הדברים נציין כהקדמה: מובא שסיפר ה’חוזה’ הק׳ מלובלין זי״ע כך: בימי עלומי הועמדתי בניסיון קשה, ומן השמים העלימו מאיתו באותה שעה כי איסור יש בדבר. אך היא שעמדה לי לעמוד בניסיון ולא להיכשל – כי מכבר קיבלתי על-עצמי, ‘קבלה’ עד מסירות-נפש, כי לעולם לא אעשה דבר שלא יביא נחת-רוח לפניו יתברך. משכך, אף כי לא ראיתי איסור לפניי, אך זאת ידעתי – נחת-רוח לעילא זה לא יביא …
והנה יש להבין מה שביאר רש״י על אלו משפטים תשמעון: ‘אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון’. שלכאורה הלוא מפורש בכתוב “אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה”, ולמה פירש רש”י ‘שאלו מצוות שאדם דש בעקביו׳ – “שזה לכאורה כבר פירוש על כל המצוות שבתורה – ולא דווקא במשפטים”.
אלא הביאור הוא, שהלא ‘משפטים’ הם משפטי התורה שלא תמיד נהירים וברורים והרבה פעמים צריכים פרשנות ודימוי מילתא למילתא, שבנוגע להם נדרשת חכמה יתירה לשפוט אותם ולהכריע בהם נכונה.
בכך משמשים ‘משפטים’ רמז לדבר ה’רשות’, שאינם לא מצוה ולא עבירה מפורשת, ומיהודי נדרש להתייחס אליהם בחכמה כדי לשפוט – כמה ומתי וכיצד להזדקק לכל מה מהם – כרצון ה׳.
וזה מה שפירש רש״י כי כוונת הכתוב לדברים שאדם דש בעקביו, שאלו דברי ה’רשות’, שההתייחסות היהודית אליהם אינה מפורשת ונודעת כמצווה מפורשת.
והנה בכל דבר הנאמר מפורש, אירע לפעמים שאחת האומות קיימה באחד הימים. ואפילו בלעם אמר: “לא אוכל לעבור את פי׳ ה”, וכמו שפירש כ״ק אבי אדמו״ר זצלה״ה, היינו מה שנאמר מפורש מפי ה׳. אבל לא להיות רודף אחר כוונת התורה, מה-גם להתקדש במותר לו – שאין זה מפורש, איך-מה-ומתי, רק שצריכין להיות רודף אחר כוונת התורה ולהשכיל בחכמה כמשפטי התורה.
והבנה זו לדעת אם המעשה שאני עושה, ובכך אני מקיים את מצות ה’ או מביא נחת לה’ זה אי אפשר שתהיה לאומות העולם אפילו במקצת נגיעה, באשר הם חיצונים ואינם שייכים ללימוד התורה ואי אפשר להם להיות נמשכים אלא אחר שטחיות וחיצוניות המאמר והציווי, אבל לא לרדוף אחר כוונת התורה, שהיא בפנימיות …
לפי זה אפשר להסביר את הבטחת ה’ שהוא ישמור את הברית אשר נשבע, על פי המובא בספרי המגיד הקדוש מקאזניץ זצ״ל, שכל קטרוג שרי האומות על עם ישראל, שישראל אינן ראויין לזכות בכוח מעשיהם, אלא הכל הוא בחסד, ולחסד שוב הכול שווין גם אומות העולם.
ובוודאי טוענין שיש קצת מאומות העולם שג״כ עושין הישר לפעמים, אמנם אומות העולם אינן כ״כ טפשים לדמות עצמן לישראל שהם מלאים מצוות, ואפילו פושעי-ישראל מלאים מצוות כרימון, אך עכ”פ כאשר הש״י נותן לישראל בזכות-אבות בא השר של עשיו בטענתו שגם הוא יורש, ואף שאינו עושה כמעשיהם ואינו בוחר בדרכיהם, טוען ומקטרג לומר שישראל נמי אינן עושין כמעשיהם כפי שהתורה ציותה.
וגם הם אומות העולם קצת מצוות שומרים, ואם כן הם שווים לעם ישראל, אך כל זה בשאר מצוות וחוקים, משאין כן בשמירת המשפטים שעם ישראל מקיים ומקפיד לעשות נחת רוח, גם בדברים שלא נצטוו עליהם במפורש, שוב נסתם פיהם של הגויים. וזהו: ‘ושמר ה’ אלוקיך לך’ – ‘לך’ דייקא, ולא לזולתכם”. (מעובד ומתומצת ע”פ שם משמואל תרע”ה)
