לעיתים נראה שאחד המקומות בו ישנו פער גדול ומשמעותי בין האידאליים הנשגבים עליהם אנחנו מתחנכים ובהם אנו מאמינים, לבין מציאות החיים הפשוטה האנושית והיומיומית, הוא מוסד הנישואין. דווקא בחיים היומיומיים שלנו כזוג, נראה כי נמצא המרחק הצורם שבין רצוי למצוי. הרב בן סימון על קבלה, נתינה ומה שביניהם.
אחד מהאידיאלים היותר מפורסמים הוא שהנתינה בתוך הזוגיות אמורה להיות טהורה לחלוטין ללא צפייה לגמול, לתהודה ולמשוב, וללא מניעים אנוכיים.
נראה כי מי שחיזק וקיבע תפיסה זו, הוא הגאון הצדיק הרב אליהו דסלר זצוק”ל, שהיה, בין היתר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז’ המעטירה, ואשר מקבץ מאמריו המובחרים התכנסו אל הספר המיוחד והמצוין “מכתב מאליהו”.
ב’קונטרס החסד’ המפורסם שכתב הרב דסלר הוא טבע את המושג: “יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה” או בנוסח היותר מוכר: “האהבה הינה תולדת הנתינה”.
אך הרב דסלר לא הסתפק בהנחה כי נתינה יוצרת אהבה, אלא הוסיף לומר את ההיגד המדהים הבא: “וכך אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולתם, הזהרו יקרים שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה כאשר תרגישו בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכאן והלאה” (מכתב מאליהו – ח”א, קונטרס החסד, עמוד 39).
אך לעומת תפיסת הנישואין האידיאלית אותה מציג הרב דסלר, ניתן להציג במקביל תפיסת נישואין ריאלית יותר אותה מעמיד הרב שמחה כהן בספרו “הבית היהודי” (ח”א – עמוד 290): “כשם שברור שבמערכת גומלין חוץ משפחתית הכל פועלים למילוי האינטרסים שלהם, צריך הדבר להיות ברור שגם במערכת משפחתית כן הוא הדבר. חשוב מאוד שבני הזוג ידעו ששותפם לנישואין גם כן פועל כאדם מן השורה שאין להניעו לעשות שום דבר ללא אינטרס אישי. כך ברא אותו בורא העולם. לכן אין להניח שיהא שונה משאר יצורי תבל”.
עוד מוסיף הרב כהן וכותב: “הבאים בשערי הנישואין יכולים לבחון את מגמתם ללכת לנישואין ולהקיש מכך מה היו כוונותיו של בן זוגם. שהרי אף אדם אינו מחפש בן זוג מסכן נצרך וחולני כדי לקיים באמצעותו מצוות רבות של גמילות חסדים וריפוי חולים. שיקולי הבחירה הם שיקולי כדאיות – האם בן הזוג מסוגל לספק את הצרכים הגשמיים שאני מצפה לקבל, האם יעניק לי תחושות שלהן אני זקוק, או האם באמצעותו אתעלה ברוחניות. לכן כשאדם ניגש לנישואין הוא אינו שואל מה ירוויח מהם בן זוגי, אלא מה אני ארוויח מנישואי. גם כאשר נשאלת השאלה מה נרוויח שנינו מכך, אין זאת מתוך דאגה לזולת, אלא משום שלא נוח להינשא שאדם שאינו צריך אותי כלל ואין ביכולתי לספק לו דברים החשובים לו”.
למרות השוני המובהק, ייתכן שאין אלו שיטות סותרות ומנוגדות אלא ביטוי לרמות רוחניות ואישיות שונות הנמצאות על הרצף שבין האידיאלי לריאלי.
מעיון מעמיק במקורות הנצח שלנו אנו יכולים ללמוד ולהבין שגם ברמה האידיאלית, המובחרת והראויה ישנו מקום לגיטימי, נכון ורצוי, לצפייה לגמול הוגן על עשייה, נתינה והענקה, מתוך הבנה שהמוטיבציה האנושית לנתינה מבוססת על הדדיות ותמורה להשקעה.
רבינו משה חיים לוצאטו בפתיחת ספרו האדיר “מסילת ישרים” מעמיד את עבודת האדם על שני עיקרים מרכזיים: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה היא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו” – שזה העיקר הראשון, והיסוד השני הוא: “ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו”.
כלומר מן הראוי שאדם יעמול לקיום תורה ומצוות, תוך הצבה של מטרה ברורה לסיבת הטרחה והקושי שבעבודתו הרוחנית, ויעד אשר יהווה תמריץ לטרחתו ועמלו.
ומהו היעד שמעודד ומעורר מוטיבציה לעבודת השם? ובכן כותב הרמח”ל: (מסילת ישרים פרק א) “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצו זה, הוא זה העולם, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ”ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה, על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ערובין כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם”.
כלומר המסילת ישרים מלמד אותנו שהדרך הנכונה והראויה לכתחילה, אשר הוא קורא לה “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה”, היא להעמיד את השכר האולטימטיבי על קיום המצוות כמוטיבציה בסיסית למאמץ בעבודה הדתית לאורך החיים, וזאת לעומת עבודת האלוקים ממקום התנדבותי וללא ציפיה לגמול תהודה והדדיות.
וכביאור והשלמה לדברי הרמח”ל נוכל להתרשם מדבריו של רבינו בחיי בספרו היסודי “חובות הלבבות” (שער עבודת האלוקים פ”ג) המתאר את מבנה כוחות הנפש ככזה הזקוק לביטחון בהדדיות ובגמול, כמוטיבציה לעשייה השקעה ומאמץ בזו הלשון: “כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו”…
ומכאן יש לנו ללמוד בקל וחומר ובמכל שכן ליחסים אנושיים בין אנשים שהציפייה לגמול היא לא רק לגיטימית אלא גם הכרחית בכדי לשמור על מוטיבציה להמשך עשייה ולמניעת תסכול, התמרמרות ואף תחושת קורבנות בשל מערכת יחסים לא מתגמלת.
ולחידוד המורכבות שבין קבלה ונתינה בזוגיות ראו דבריו החדים הבהירים והמאירים של רבינו המהר”ל על דברי המשנה באבות (פרק ה’ משנה ט”ז) “כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטל אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם”. וכך כותב המהר”ל: “כי אהבת נשים תלויה בדבר, מפני שהאשה עזר כנגדו, ואינה תלויה בדבר לגמרי שכך ברא הקב”ה עולמו שיהיו לבשר אחד”.
ובכדי שלא נתקשה בדברי אנטיגנוס המובאים בפרקי אבות (פרק א’ משנה ג’) שאמר: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס”, אנו נסביר ששומה עלינו לעשות הבחנה ברורה ומדוייקת בין הדדיות לבין ‘פנקסנות’. הציפייה לתשלום ולהתחשבנות מידית אינה ראויה, לעומת הציפייה והביטחון שבסך הכללי המערכת תדע לתגמל על עשייה, נתינה ופינוק.
ובכן, נבקש לטעון שלא רק שצפייה ודרישה להדדיות בנישואין הינה לגיטימית וראויה, אלא שחלק מהאחריות שבני הזוג צריכים לקחת על עצמם הוא להיות קשובים לעצמם האם הנתינה והעשייה שלהם מתוגמלת והדדית, או שמא העשייה שלהם אינה מתוגמלת, ולכן יוצרת תחושות קשות ושליליות הפוגעות בקשר ובחברות. מתוך כך עליהם למצוא את הדרך לבקש, ללמד, ולעיתים לדרוש מהצד השני בכדי שהקשר לא יכנס למשבר.
הבסיס לקשר זוגי קרוב שנבנה על יסודות של אמון וכבוד, הוא תקשורת והבעת צרכים בדרך נכונה. כאשר שני בני הזוג ירגישו מספיק חופשיים כדי להביע את הצרכים שלהם, מתוך מקום של נתינה וקבלה הדדית, רמת התקשורת תעלה ותגדיל את שביעות הרצון מחיי הנישואין.
