שאלה
אני יודעת שויכוחים ומריבות הם חלק מחיי הנישואין. הבעיה אצלי היא שכאשר אני נפגעת, מאוד קשה לי להתרצות. לדוגמא, השבת האחרונה הייתה לא נעימה כלל. בעלי דיבר אלי לא יפה לפני הילדים, והטיח בי האשמות שפגעו בי וברגשותיי. כעת שוב השבת מתקרבת, ולמרות שהוא שינה את יחסו והוא מנסה להתקרב, אני עדיין כועסת עד כדי כך שאני לא מצליחה אפילו לשוחח איתו. אני יודעת שזה ילדותי, אני כמו נוקמת ונוטרת אבל אינני מסוגלת להחזיר לו קירבה.
תשובה
אכן ויכוחים ומריבות הם חלק מחיי הנישואין. הכעס והפגיעה מעידים על ציפיה שלא התממשה מבן הזוג. האישה מצפה שהבעל יכבד אותה בפני הילדים, וכשהוא לא עושה זאת, היא כועסת ונפגעת, יתכן ובצדק. ישנן כמה אפשרויות של תגובה שנובעות מסוגי חשיבה שונים. מחשבה אחת תאמר “תתבגרי, תתעלי על עצמך, תלמדי עליו זכות”. השנייה תאמר “לא נורא , תוותרי לו, הוא באמת לא התכוון” (ואולי הוא דווקא כן?). והשלישית: “זו הרגשה טבעית ונורמאלית, אני מרגישה פגועה”.
שלוש המחשבות יכולות להיות נכונות, מאחר והן מבטאות דרגות שונות וסוגים שונים של טיפוסי אופי. לכל אשה, במקרים שונים תתאים חשיבה אחרת.
במקרה הנדון, אכן קשה מאוד לצפות מהאישה לסלוח לבעלה ללא שום מעשה מצידו, והקושי המתואר אכן טבעי ונורמאלי.
בחסידות מלמדים שיש שלושה שלבים בהתפתחות הזוגיות: “עיבור, יניקה וגדלות”.
העיבור מבטא שלב אגוצנטרי, בו כל אחד רואה רק את עצמו ואת הצד שלו בזוגיות המשותפת.
בשלב היניקה כל אחד מבני הזוג כבר רואה את הצד השני, אך מנסה לקבל ממנו את מה שהוא זקוק לו, וגם לתת לו את מה שהוא זקוק בתמורה. הקשר מונע על ידי אינטרסים, וביחסי תן וקח. לכל עשייה קיימת סיבה.
בשלב הגדלות שהוא הנעלה והגבוה ביותר, כל אחד מבני הזוג מעניק לשני ללא תמורה, ומבלי לצפות להחזרים. כל אחד סומך על השני, בוטח בו, מלמד עליו זכות אמיתית בלי בחינות או מבדקים. כל צד רואה את צרכי הזולת לנגד עיניו ובראש סדרי העדיפויות, וצרכים אלו חשובים לו כמו צרכיו שלו ממש.
חשוב לדעת שכמעט כל זוגיות מתחילה מהשלב הראשון. במידה ובני הזוג משכילים לפתח את היחסים, להשקיע בהם וללמוד אחד את השני, הם יעברו דרך השלב השני, ויגיעו בסופו של דבר גם לשלב הגדלות. כשאחד מבני הזוג או שניהם נמצאים בדרגת העיבור, לא יהיה נכון לדרוש או לצפות שיתנהגו כמי שנמצא בשלב גבוה יותר. חשוב שכל אחד יכיר את מקומו שכן רק כשיש מודעות, תתאפשר הגדילה, הצמיחה וההתעלות.
במקרים מסוימים יתכן כי מאורעות שקרו לאדם בעברו או יחסים שהיו לו עם סביבתו הקרובה ישפיעו על הדרגה בה הוא נמצא. לדוגמא, אדם שלא חווה אהבה ללא תנאי, תחושת ביטחון והערכה בילדותו, למד, מכורח הנסיבות, שעליו לדאוג רק לעצמו. הוא למד שאי אפשר לסמוך על אחרים, שהם מקבלים אותו “רק אם…”. אדם כזה ימצא בדרגת העיבור. יהיה לו קשה להתחבר לצרכי הזולת, משום שאף אחד כמעט מעולם לא התחבר לצרכיו שלו. אם הוא יכיר בכך, הוא יוכל לשנות. הדרך היא להיות סבלני כלפי עצמו, לקבל את הקושי שלו בהבנה, לחזק את הביטחון שלו בעצמו וממילא גם באחרים. על ידי בעבודה עצמית מאומצת ניתן יהיה להגיע לדרגות גבוהות יותר בהתנהלות האישית והזוגית שלו.
ובאשר לשאלה הנשאלת, חשוב, ראשית, להכיר מאיזה מקום מגיע הקושי לסלוח. יתכן כי יהיה עליך ללמוד לקבל את עצמך, להכיר את הצרכים שלך ולהביע אותם, ולא ממקום של כעס והאשמה. מדבריך נראה כי בעלך רוצה לפייס ולרצות, אך אולי עליך ללמד אותו כיצד. יש לשוחח על מה שקרה, ולהביע בכנות את רגשותיך ולשתף אותו בקושי שלך לסלוח. לאחר מכן, ובהתאם להבעת הצרכים שלך ושל בעלך, ראוי להסיק מסקנות מכאן ולהבא ולהגדיר כללים לתקשורת נכונה, כגון לנהל ויכוחים בארבע עיניים (ולא לפני הילדים). בשיחה שכזו, כל אחד מהצדדים יוכל להקשיב לטענות השני ולקבל את דבריו מבלי להתגונן ולהטיח בחזרה. כל אחד יפתח אמפטיה לצרכים של השני ומויכוח שהביא לכעס וחוסר רצון לסלוח, תיווצר הבנה עמוקה בהרבה מזו שהייתה לפני, מתוך כבוד הדדי וצמיחה אישית וזוגית משותפת.
עיקרי המאמר לקוחים ממאמרי החסידות של הרב יצחק ארד, ראש מדרשת “דעת”.
