סגנונות הורות

לכל אחד מאתנו, יש סגנון הורות משלו המשפיע על התנהגותו של הילד. הוא מעצב את השקפת עולמו, ובמידה מסוימת גם קובע את עתידו. הפסיכולוגית ד.באומרינד קבעה מהם ארבעה סגנונות ההורות העיקריים: סמכותני, מתירני, מתעלם וסמכותי. במאמר זה נתייחס לכל אחד מהם.

כמו שהורות מתפתחת ומשתנה לאורך החיים, גם סגנון ההורות אינו קבוע אלא משתנה לאורך זמן. הוא מושפע ישירות מתקופת חייו של  ההורה, מדרך התמודדותו עם משברים שונים (קריירה, מחלה, אובדן, גירושין, נישואין וכו’), ממזגו של הילד ומהמקום שתופס הילד בתוך משפחה (בכור, אמצעי, צעיר). כמו כן לכל סגנון הרצף שלו וכל הורה עשוי למצוא את עצמו נע בתוכו. חשוב שכל הורה יבחן את סגנון ההורות שלו, סגנון ההורות של הוריו אליו הוא נחשף כילד, בעיקר על מנת לפתח מודעות, יכולת התבוננות ושינוי בהתאם למה שאנו שואפים להיות.

סגנון הורות סמכותני

הורים הדוגלים בחינוך סמכותני, נוהגים לשלוט בכל תחומי החיים של ילדיהם. מגיל צעיר הם “מסייעים” לילד: בציור, הרכבת לגו, בביצוע שיעורי בית ועוד. בדרך זו, הם מלמדים את בתם/בנם שהם לא כל כך סומכים עליו/עליה ומפקפקים ביכולת שלו/ה לבצע את המשימה באופן עצמאי. כתוצאה מכך הילד מתחיל לחוש רגשות אשמה, חוסר אונים ותסכול על כך שלא הצליח לעמוד ברף גבוה שהציבו לו הוריו, ומתוך הבנה שכנראה לעולם גם לא יגיע אליו.

לרוב, ההורים הסמכותניים אינם מתעניינים בדעה שמחזיקים ילדיהם ומתעלמים לחלוטין מניסיונותיהם הנואשים והמועטים להביע את התנגדותם ואי הסכמתם. ההורים הם אלה שמחליטים לאיזה חוג יירשם הילד ומה יהיה כשיגדל. בשיחה מול הוריה של ילדה בת 9, הופתעתי לגלות שלמרות רצונה לצאת מחוג בלט, בו הרגישה מאוד לא בנוח עקב מודעותה לעודף משקלה, ההורים אפילו לא ניסו להבין מה מרגישה בתם כאשר היא משווה את עצמה לחברותיה הדקיקות והגמישות, והתעקשו לרשום אותה לחוג זה גם לשנה הבאה.

בדרך כלל, ילדים הגדלים למשפחות עם סגנון הורות מסוג זה, אינם יודעים לבטא את התנגדותם בצורה גלויה: הם נוטים להסכים, לוותר, ולקבל את החלטות הוריהם מתוך חשש להעציב או להכעיס אותם. התנגדותם והתמרדותם לרוב מופיעה בדרך הסמויה – פעמים רבות דרך מחלות פסיכוסומטיות: הם מתלוננים על כאבי ראש ו/או בטן, מחלות תכופות או אנקופרזיס (הפרשת צואה בלתי רצונית) וכו’.

למרבה הצער, הורים הדוגלים בסגנון הורות סמכותני, אינם מצליחים ליצור קרבה רגשית עם בני משפחתם עקב חסכיהם האישיים בתחום התקשורת. במהלך שיחה עם ילד בן שבע והוריו, שיתף הילד שהוא מרגיש שיש לו יותר מדי חוגים והוא פשוט אינו מסוגל לעמוד בעומס: הוא התקשה להשתתף ב-3 חוגים באופן יום יומי, ובנוסף לכך גם להמשיך בהכנת שיעורי בית כשהוא חוזר הביתה. מורתו למתמטיקה בבית הספר התרשמה מכישוריו במקצוע והציעה לו להצטרף לקבוצת מצויינות בסוף יום לימודים, אך הילד סירב. הוא הסביר את סירובו בכך ש”חושש שעלול לקבל שיעורי בית נוספים בקבוצת מצויינות זו, והוא אינו מסוגל יותר”. השתררה דממה בחדר. ההורים ההמומים ממשמע דבריו של הילד השתתקו. אך לאחר כחצי דקה האם פתחה במשפט ש”לא ידעה שבנם יודע לדבר ככה. יחד עם זאת, היא לא חושבת שיש בעיה, הכל יהיה בסדר”… לפגישה הבאה ההורים לא הגיעו בטענה שאין להם צורך ב”טיפול מסוג כזה”. כמות החוגים בהם השתתף הילד לא התמעטה, ואילו הילד למד להביע את התנגדותו בצורה סמויה – הוא איבד עניין בלימודיו.

ילד שהוריו מתעקשים לקחת פיקוד על כל היבטי חייו, נמצא בסיכון גבוה. הוא מוצא את עצמו חסר כל אחריות. התחום היחיד שנמצא ברשותו ובשליטתו המלאה הוא גופו האישי.  בשל כך, לומד הילד להביע את קשייו והתנגדויותיו בדרך עקיפה באמצעות גופו. או יותר נכון – על ידי פגיעה בו: הוא עלול לפגוע בעצמו, לפתח הפרעות אכילה, להשתמש בחומרים מסוכנים ולנהוג בצורה מופקרת וחסרת אחריות. בנוסף לכך, ילד שרגיל לקבל יחס נוקשה מהוריו, מפתח דימוי עצמי נמוך. חרף שליטתם המתמדת של ההורים בחיי הילד, נחסכת מהילד קירבה הרגשית, והישגיו הלימודיים ינועו סביב ציר הבינוניות במקרה הטוב, או סביב הפסקת לימודיו עפ”י החלטת בית הספר – במקרה הפחות טוב.

סגנון הורות מתירני :

ישנם הורים המשתדלים לנהוג ברגישות יתרה כלפי ילדיהם. הם מתחשבים ברגשותיו של הילד ונזהרים מאוד מלהעיר הערה ביקורתית כלשהי כלפיו. זאת מתוך אמונה שהם עשויים לפגוע בו עמוקות והילד יחווה טראומה קשה שלעולם לא יוכל להתגבר עליה. הורים הדוגלים בסגנון הורות מתירני מתחילים לגלות עם הזמן קושי אמיתי בהצבת גבולות לילד.

הפרדוקס כרוך בכך שלמרות היחס התומך והאכפתי מצד ההורה, הילד מחשיב את עצמו לכל יכול וליותר חזק מהוריו, משום שאף אחד לא מסוגל להשתלט עליו ולהגבילו. במידה והילד נקלע לצרה, קרוב לוודאי שלא יפנה להוריו לבקש עזרה, אלא ירגיש את עצמו כמסוגל לפתור את בעייתו בכוחות עצמו.

הורים המאמצים סגנון חינוך מתירני, פעמים רבות נהפכים למושא לזלזול וללעג, וסובלים מהתנהגות אלימה מצד ילדיהם. אמה של שירה בת השמונה פנתה אליי והתלוננה על כך שבתה מקללת ומכה אותה. במהלך המפגשים המשותפים עם האם ובתה, הבינה האם שבתה מתנהגת אליה בדרך שהיא עצמה מאפשרת לה. התחלנו בתהליך טיפולי. בהמשך, כאשר שירה נשאלה האם לדעתה חל שינוי כלשהו בקשר שלה עם האם, היא השיבה שהקשר בין שתיהן השתפר והיא מרגישה שסוף סוף האם מבחינה בנוכחותה ומפגינה אכפתיות כלפיה. מעניין היה, שאת הנטייה של האם להתעלם מהתנהגותה הלא הולמת של בתה, פירשה הילדה בתור הפגנת זלזול ואדישות של האם כלפיה. ברגע שהאם שינתה את גישתה ואת סגנון ההורות שלה, התנהגותה של בתה השתנתה בהתאם.

לעיתים קרובות, ילדים המתחנכים במתירנות יתרה, מתקשים לעמוד בדרישות הנוקשות של מערכת החינוך: הם לא קולטים ואף אינם מקבלים את הנורמות החברתיות. הם אינם מתייחסים בכבוד כלפי בני גילם ולאט לאט, חברי כיתתם מתחילים להתרחק ונמנעים מלתקשר עמם – עד שאלה הופכים לדחויים. נוסף על כך, אותם הילדים מתקשים להישמע לכללי המסגרת: הם מאחרים באופן קבוע, מפריעים בשיעורים ומתחצפים למורים. כתוצאה מההתנהגות חסרת הגבולות, רוב המורים ימליצו להורים לפנות להערכה מצד נוירולוגית/פסיכיאטרית על מנת לאבחן או לשלול בעיות קשב וריכוז והיפראקטיביות.

סגנון הורות מתעלם

סגנון הורות זה מאופיין בהתעלמות מצרכי הילד. זה יכול להיות בשל חוסר משאבים של זמן או כסף, או התמודדות עם קשיים הגוזלים מההורה את היכולת לתפקד כדמות משמעותית בחייו של הילד. במקרים מסוימים, הנסיבות לכך מובנות, למשל כשאנו חוזרים הביתה עם תינוק חדש ומתקשים להעניק תשומת לב כמקודם לאח הגדול שבבית, או במקרים של התמודדות עם ילד חולה או מאתגר. אך אם מצבים זמניים אלה הופכים להיות סגנון ההורות, הילד ירגיש את עצמו כ”שקוף” (לדברי ילדים עצמם). בכדי להדוף את התחושה הקשה הזו, הילד מסגל לעצמו התנהגות בוטה, תוקפנית, עם שינויים חדים במצבי רוח. כך נוצר מצב, בו רק דרך תגובותיהם העצבניות והתוקפניות של הסובבים אותו להתנהגותו, הוא סוף כל סוף מרגיש ש”רואים אותו”.

ילדים אלה הם ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך. הם מתקשים בלימודים מכיוון שאף שאחד לא מתעניין בהם ולא דואג לכך שיכינו את שיעורי הבית שלהם. בפגישה בבית ספר יסודי, פגשתי יחד עם המחנכת אמא ותלמיד כיתה א’ שמתחילת שנה לא הכין שיעורי בית והביע אדישות מוחלטת למתרחש בכיתה במהלך השיעורים. כאשר המורה תיארה את קשייו של הילד בכתיבה, והמליצה לאם לעזור לילד עם כתיבתו בבית, האם הביעה פליאה למשמע אוזניה והשיבה בחריפות ש”דווקא בבית, אני רואה שהוא כותב יפה מאוד!”

בדממה מוחלטת, הוציאה המחנכת את מחברתו של הילד ופתחה אותה בפני האם.  האם בהתה במחברת והודתה בצער שלא היה לה מושג שכך כותב בנה. היא שיתפה כי רק לפני חצי שנה נולד לה בן נוסף, והטיפול בתינוק גזל ממנה את כל הזמן ואנרגיה.

כאשר הורים מתעלמים מילדיהם או נוהגים כלפיהם בעוינות, הילדים מפתחים פחדים, חרדות ופוביות. בשלב מסוים, הסיוע הרגשי הופך להיות להכרחי ומכריע על מנת שהילד יגדל ויתפתח באופן תקין. בקלות רבה, ההורים הלא מעורבים, מפנים את ילדם לטיפול פסיכולוגי, אך נמנעים מהצטרפות לטיפול בעצמם. במהלך זה הם מעבירים מסר מאוד ברור וחד משמעי: הבעיה היא הילד, ולא החינוך שמקנים לו. הילדים עצמם מפרשים את ההפניה לטיפול פסיכולוגי אישי כ”רצון ההורה להיפטר ממני”.

בהמשך, אותם ילדים יחפשו אחר דרכים להתבלט. הם יבחרו להתנהג בכל דרך שעשויה לדעתם לעורר איזשהו רגש מצד קרוביהם (גם אם הרגש הינו שלילי). הכל, בכדי להימנע מהאדישות הרועמת מצד הסובבים אותם, שכל כך מעיקה עבורם.

סגנון הורות סמכותי

הורים המאמצים סגנון הורות סמכותי, לא חוששים להביע את אהבתם בכל דרך האפשרית: במילים, במגע וקירבה גופנית, בחיוך למראהו של הילד. הם כנים ואמיתיים בהתעניינותם בחייו של הילד. הם רגישים כדי לשים לב שמשהו עובר עליו ומשתדלים בכל דרך האפשרית לנחם ולהרגיע אותו. הם נהנים לבלות עם ילדם, ומשקיעים זמן ומאמץ בפיתוח סקרנות בריאה אצל הילד. כל אלו מחוללים קירבה רגשית עמוקה בין ההורים לילדיהם: הילדים מרגישים נוח בלהביע את עצמם, את עמדותיהם ודעותיהם, את הפחדים שלהם וכו’.

הורים סמכותיים ערים למה שקורה עם הילד שלהם: הם יודעים איפה הוא נמצא ועם מי מבלה את זמנו, אך יחד עם זאת, הם יודעים לסמוך עליו. ילד שקיבל ציון נמוך, לדוגמא, וההורה מציע לשוחח על כך עם המורה – קרוב לוודאי שהילד ישיב להצעתו שהוא מעדיף לעשות זאת בכוחות עצמו. ההורה הסמכותי, יניח לילדו לפתור את הבעיה לבד. יחד עם זאת, ההורה לא יתחמק מהנושא ויחזור אליו שוב למחרת היום בשיחתו מול הילד, על מנת לוודא שהבעיה אכן נפתרה ואין צורך בהתערבותו של המבוגר.

ילדים, שהוריהם דוגלים בסגנון הורות סמכותי, בולטים בהישגים הגבוהים בבית הספר. ילדים אלה הם ילדים עצמאיים, בטוחים בעצמם ובכוחות שלהם להתמודד עם כל קושי העומד בדרכם. הם בעלי כישורים חברתיים טובים. בדרך כלל, ילדים אלה משתתפים בשיעורים ולוקחים חלק פעיל במעורבות חברתית ובפעילויות בית ספר. הם פתוחים, יודעים להביע את עצמם, ומגיל צעיר, מגלים רגישות ואמפתיה כלפי הסובבים אותם.

המלצות להורים

על מנת לפתח קרבה רגשית במשפחה ולגדל את ילדיכם כאנשים טובים, בטוחים בעצמם, בריאים נפשית ופיזית, חברותיים ומצליחים, סגנון ההורות שכדאי לאמץ הוא הסמכותי. להלן כמה עצות, על קצה המזלג שיוכלו לסייע לכם בכך:

• לכבד את גבולות הילד: לא לדבר על הילד עם חברות או בני משפחה בנוכחותו (גם אם הוא עדיין פעוט). לא להתפרץ לתוך חדרו ובוודאי לא לאמבטיה ללא אישורו של הילד. לא לפרוק את כעסכם על הילד או את תשישותכם. התפרצות ללא סיבה מוצדקת נקראת התעללות ויש להתנהגות בלתי צפויה זו השלכות מרחיקות לכת. ילדים שגדלים בסביבה כזו, גם כשמתבגרים, נמצאים בדריכות ובמתח, ממשיכים לחשוש מכך שהכל יהרס בכל רגע נתון, ולא מסוגלים להנות מההווה.
• הבנה והכלה של הצרכים הבסיסיים של הילד: חשוב לספק את הצרכים הבסיסיים של הילד – כאשר ילדכם חוזר מהגן או מבית הספר, תאפשרו לו קודם כל לאכול, לנוח, ורק לאחר מכן תדרשו הכנה של שיעורי בית. במידה והילד לא ישן לאורך כל הלילה, אם הוא לא ישלים את שעות השינה, זה יוביל לבעיות קשב וריכוז ולהתפרצויות זעם.
• חיזוקים בעזרת הפנית קשב לפעולה נכונה או מוצלחת של הילד: במידה והוא עזר לאחיו הקטן, או עורך שולחן או מביא לכם כוס תה וכו’ – התייחסותכם להתנהגותו החיובית נותנת לו תחושה ש”רואים אותו”.
• הצבת גבולות במשפחה. אסור לאפשר לילדים לדבר בחוסר כבוד להורים, או אל אחים אחרים במשפחה, לקלל או להרביץ להם. עם זאת, חשוב להבחין בין חוסר כבוד להתנהגות אסרטיבית של הילד. הגבול בין שני הדברים האלה לפעמים מאוד דק. אם במקרה הראשון, במקרה של אי הצבת גבולות, יגדל אדם אשר רומס את הזכויות של כל סובביו, במקרה השני יגדל אדם המסוגל להגן על עצמו וגם על סובביו מפני חוסר צדק.
• חשוב להיות הוגנים בחינוך ילדים. ובמידה ואתם רואים שקורה מצב של חוסר צדק, גם אם הקטן במשפחה לקח או הרס משהו לבכור– עליכם לתמוך בצד הנפגע ולהעניש את הפוגע (בהתאם לגילו). חשוב לדאוג לילדים ללא קשר למקומם במשפחה ולגילם, ולהגן עליהם. רק כאשר ילדים מאמינים שהוריהם ערניים, שמים לב להכל ועומדים על כך שיתקיים צדק במשפחה, הם מרגישים שאוהבים אותם ושהם חשובים.
• לעודד יוזמה. לעיתים סקרנות בריאה של הילדים נוטה להלחיץ את הוריהם (במיוחד את האמהות). ואין זה משנה אם מדובר ברכיבה על אופניים, בטיפוס על עץ גבוה או בפירוק מכשיר חשמל וניסיון להרכיבו מחדש. על ידי חיזוק סקרנותו הטבעית של הילד, הוא יוכל לפתח תכונות כמו שאפתנות, לקיחת יוזמה והכי חשוב – אמונה בכוחותיו.
• למדו את ילדיכם מגיל צעיר לעבוד קשה. כשילדכם מצליח במבחנים תדגישו שזה קרה בשל מאמציו הרבים ולא בזכות יכולותיו הגבוהות. האמונה הזו של הילד, שככל שיעבוד יותר קשה, כך יצליח, תעזור לו להגיע לכל יעד שיציב לעצמו.
• המלצה אחרונה – פשוט תאהבו את ילדכם, ללא תנאי, בלי קשר לציונים שלו, להישגים שלו, אלא רק בגלל שהוא הילד שלכם.

מתוך הספר של י.גלוזמן “משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית”