“לא, אני לא מוכן לסדר את החדר!”
“תעזבו אותי כבר…נמאס לי, די! די!”
“אני לא יכול שתגידו לי כל הזמן מה לעשות! ”
אברהם, בן 14, היה ילד שקט, נינוח, ומצטיין בלימודים. בתקופה האחרונה הוא משתנה והופך לסוער ותזזיתי. הישגיו הלימודיים יורדים בהדרגה ולעומת זאת, מעמדו החברתי משתפר. הוריו, הדמויות המרכזיות בחייו, הופכות למשניות. התגובות שלו לעניינים שגרתיים משתנות לבלי היכר. התקשורת איתו הופכת לאתגר.
רבים מאיתנו מתקשים לתקשר עם הבן המתבגר. פנייה פשוטה אליו זוכה לתגובה תקיפה, עוקצנית ומתלהמת. אנו כואבים ומתקשים להאמין שזהו הבן שחינכנו לדבר בכבוד, ושואלים את עצמנו – מדוע הוא דוחה אותנו? היתכן שאינו מרגיש את אהבתנו אליו? אולי אינו אוהב אותנו? אנו דואגים לו. רוצים לדעת מה מעסיק אותו. רוצים להיות קרובים אליו. מתעניינים בו. שואלים למעשיו. לאן אתה הולך? מתי תחזור? אצל מי היית? כבר סיימת את שיעורי הבית? סידרת את החדר שלך? הוא קורא לזה “חפירה”. אנו נבהלים ומרפים ומנסים לתת לו תחושה של מרחב. במודע או שלא, היקף פניותינו אליו מצטמצם, והתקשורת הופכת להיות טכנית בלבד. כאשר התקשורת היא חד-צדדית, איננו יודעים מה עובר עליו, ולא נוכל לעזור לו במידת הצורך.
מעבר לקשיי התקשורת, יתכן וניפגש בתופעות נוספות: ירידה בהישגים הלימודיים וברמה האמונית והדתית שלו. גם נטיה להתמכרויות עלולה להופיע. סבירות גבוהה שיופיע מתח בזוגיות שלנו, על רקע חילוקי-דעות בגישה אליו.
בשלב זה אנו נוטים לומר אמירות הגורמות לתוצאה הפוכה ממה שרצינו, וכאשר אין לנו בדיוק מה לומר או להסביר, אנחנו פשוט מנסים לפרוט לו על מיתרי המצפון שלו ולדבר בסיסמאות.
חשוב להבין כי בננו המתבגר נמצא במקום אחר. הוא עובר בו-זמנית שינויים, בכל התחומים:
חשיבתו מתפתחת והופכת לעצמאית, גופו משתנה והוא מוצף הורמונים, חבריו הופכים להיות הדמויות המרכזיות בחייו, ומצבי-רוחו מתחלפים בקצב מהיר.
מכלול השינויים יוצר אצלו בלבול גדול, ובאופן טבעי הוא מתקשה מאד להתמודד איתם בעצמו. התפתחות הטכנולוגיה והמודרניזציה רק מחריפה את הבלבול: החשיפה למדיה, הצורך בריגושים, קושי בדחיית סיפוקים ותרבות “הכאן ועכשיו”.
ניסיון מעשי בעבודה עם מתבגרים מעיד כי הצורך הגדול ביותר שלהם הוא להתעניין בעולמם הפנימי. עד כמה שזה נשמע מוזר ורחוק ממה שהמתבגר שלנו משדר לנו, נראה כי אנו פוגשים את ה”קוצים” שעל שעל פני השטח, אך תחתיהם מתחבאת נפש רגישה, המחפשת אישור והכוונה, וסידור כוחות הנפש. גם אם הנער אדיש, לכאורה, לתעודת ביה”ס שלו, נפשו כמהה להתייחסותנו אליה.כמה שהוא מראה שאינו מעוניין בשיח איתנו, בתוך תוכו הוא משתוקק לשתף אותנו בחוויותיו וחלומותיו. התעניינות מתמשכת בעולמו גורמת לו לתחושת אמון בעצמו ובכוחותיו. וגם גורמת לו… להאמין בנו, כי “כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם”.
התעניינות בעולמו יכולה לבוא לידי ביטוי במחוות פשוטות כמו: “אני מאד נהנה לשמוע אותך מנגן בגיטרה, בוא נשמע את השיר האהוב עליך”. התעניינות כנה ועדינה יוצרת גשר המתחיל להיבנות אל ליבו. מהעבר השני של הגשר יופיע בשלב מסוים הרצון הפנימי שלו לשתף אותנו. ואנו, עם הרבה סייעתא דשמיא, ומתוך ניסיון-החיים והיציבות שלנו, נוכל לכוון אותו כראוי.
דרכים נוספות להבעת אמון
פירגון (מילולי ולא מילולי);
מתן תפקיד קבוע (בבית/בקהילה) – תפקיד שהוא בוחר, הדורש אחריות ובגרות;
התייעצות איתו בנושאים המעסיקים אותנו;
כל אלה ועוד הן דרכי-העצמה, שכותרתן היא הבעת אמון, בו ובחוזקותיו, שיתרמו לשיפור המוטיבציה הכללית של המתבגר ולתקשורת בריאה יותר.
חשוב לומר כי ישנם מצבים בהם המתבגר עובר קשיים אישיים המצריכים התערבות מקצועית. נוכל לראות זאת כאשר ההורים מנסים לבנות תקשורת המבוססת על אמון ופתיחות, והילד לגמרי לא משתף פעולה, או כאשר ישנה התנהגות חריגה כגון הימנעות מחשיפה לחברה, הסתגרות ממושכת וכדומה. אחת משיטות הטיפול היעילות במקרים כאלו היא שיטת ה CBT, דרכה לומד המתבגר כיצד לעשות סדר במחשבותיו ולנהל את רגשותיו.
תקשורת בין-אישית חיובית תבוא בעז”ה מתוך תקשורת בריאה של המתבגר עם עצמו. והשליחות שלנו כהורים היא לסייע לו בכך ככל האפשר.
אלישע רבינוביץ
מטפל CBT בילדים ונוער ויועץ חינוכי
elisharab@gmail.com
055-6663560
