חינוך למוסר מתחיל כשהילד הקטן אומר: “לא יכול לעשות”, או “לא יכול להתאפק.” ההורה מתעקש. במקרה שהילד כן עושה או כן נמנע מלעשות על פי תכתיב ההורה, באותו רגע החל חינוך למוסר ולמוסריות. ההורה חידש לילד בצורה חווייתית שבמקרה שהילד חשב והצהיר שהוא לא יכול- הוא באמת כן יכול. ובמקרה שהילד הצהיר שלא יכול להתאפק, לא יכול לדחות סיפוק, הוא השתכנע בעקבות התעקשות ההורה שהוא אכן יכול. המשך החינוך למוסר מופיע בגיל ההתבגרות אך הפעם, בצורה שונה. כשילד מתבגר אומר: “אני לא יכול”, משמעות האמירה היא אחת משתי אפשרויות: או שהילד באמת חושב שהוא לא יכול, או שהילד אומר “אני לא יכול” וכוונתו “אני לא רוצה”. פענוח המשמעות הנכונה עבור הילד הוא על רקע החינוך שהוא קיבל כשהיה צעיר: ילד שהתחנך למוסר ולמוסריות, בדרך כלל, ה”אני לא יכול” פירושו : “לא רוצה”. כדי לעודד אותו כן לעשות, נחוץ עידוד והגברת המוטיבציה. הסירוב לעשות הוא עניין של רצון ולא עניין של יכולת. לעומת זאת, במידה והילד לא התחנך למוסר ולמוסריות מגיל צעיר, כלומר, לא שמע “לא” מההורים בצורה עקבית ומשכנעת אז האמירה “לא יכול” היא אמירה של “לא יכול” ממש. הילד אינו מכיר בכוחותיו הפנימיים לעמוד במשימה והוא משוכנע שדורשים ממנו משהו מעבר ליכולתו. במקרה הזה, תגבור המוטיבציה לא ייתן מענה ולהתעקשות המשרתת את ההורה בגיל הצעיר של הילד, אין מקום כאן שכן ההתעקשות תכניס את הילד למבצרות סביב עמדתו, והוא לעולם לא יוותר. מה שיכול לשנות את המצב הוא פעולת שכנוע וניסיון לשנות את התפיסה של המתבגר על מנת שיאמין בעצמו וביכולותיו להתמודד. משימה זו הרבה יותר קשה וסיכוייה להצלחה נמוכים יותר בהשוואה לעמידה האיתנה על ה”לא” בהתחלת דרכו של הילד.
חינוך למוסר הוא חינוך לסמכות פנימית. המשימה היא להעצים ילד כדי שהוא יוכל להחליט החלטה טובה ומוסרית למרות לחצים ואילוצים חיצוניים. לא כל ילד בשל להפעלת הסמכות הפנימית שלו ונחוץ לו להיעזר בסמכות חיצונית שהיא הסמכות ההורית. תלות זו חוסכת ממנו את הצורך לחשוב ולהתמודד מול דילמות של היום יום. ילד לפעמים מעדיף את הסמכות ההורית על פני הסמכות הפנימית מכמה סיבות: הסמכות החיצונית המשודרת על ידי ההורה מתפרשת על ידי הילד כאכפתיות מצד ההורה שכן ילד לומד מגיל צעיר שהגבולות שההורים מציבים מגנים עליו. בנוסף, הישענות על סמכות חיצונית פותרת את הילד מהתמודדות עם המצפון האישי שלו: אין כאן מקום לקונפליקט שהרי כבר בחרו עבורו. אך הסוד לפיתוח סמכות פנימית אינו נמצא בחינוך להכנעה. הוא נמצא בחינוך להעצמה. חינוך למוסר נשען על היכולת של הילד לבקר את עצמו, להסתכל בעיניים פקוחות ולהגיד “טעיתי”. אמירה כזו באה רק כשלאדם דימוי עצמי חיובי. אז הטעות אינה מציפה אותו. תחושתו היא ש”בסך הכול אני בסדר אך יש תקלה אחת שעלי לתקן.” ילד עם דימוי עצמי נמוך דוחה כל תזכורת או רמז לפגמים, חולשות וכשלנות שלו בגלל שהוא מרגיש מאוים ומעורער, הוא משקיע אנרגיה רבה בלהסתיר את הפגמים עד כדי הכחשה וסירוב לקבל אחריות אישית על מעשיו.
לסיכום, ההורים נמצאים בתמונה באופן מרכזי מהתחלת דרכו של הילד בהתפתחותו המוסרית. לאחר החוויות הראשונות של שכנוע הילד שהוא אכן מסוגל, נכנס השלב הבא שהוא העלאת הדימוי העצמי של הילד והעצמתו כדי שהוא יוכל להתבונן בעצמו ולהכיר גם בפגמיו ולא לברוח אלא לחפש דרכים להתמודד בהצלחה בהפעלתה של הסמכות הפנימית שקיימת. חינוך למוסר הוא התחלת תהליך שבשלביו המתקדמים הוא חינוך להעצמה.
