ישנו פסוק בספר משלי, שהוא יסוד עיקרי לתקשורת חיובית עם הזולת. כתוב בפסוק: “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם” (משלי כז יט). כמה מרבותינו מסבירים את הפסוק, כפשוטו, על ההשפעה שיש לנו על הזולת כאשר אנו מסבירים לו פנים. אך הגר”א מוילנא, פירש את הפסוק, שגם כאשר אותו זולת נמצא במרחק וכלל לא יודע על תחושותינו כלפיו, עדיין יש כאן השפעה נפשית בלתי נראית, שהתחושות שלנו כלפיו יגרמו לו להרגיש בצורה דומה כלפינו. גם כאשר הגוף לא נמצא כלל ביחסי תקשורת עם אחרים, יש קשר רוחני בין הנשמות, והיחס שלנו כלפיהם גורם להם לחוות מציאות רוחנית אמיתית וברורה, וכן כתב גם האור החיים הקדוש (שמות לג יא). קל להגיד, קשה ליישם, במיוחד כאשר היחסים טעונים ויש הרבה משקעים.
הורים לנערים בסיכון מתקשים להימנע מתחושות שליליות, לשנות גישה ולראות את הטוב. אבל אם אנחנו רוצים להשפיע ולהתקרב לנער, לא נוכל לחכות שהוא יתחיל להתנהג כמו שאנחנו רוצים. עלינו ליזום צעד ראשון, לגשת אליו ולעורר אהבתו וחיבתו בליבנו, להיזכר שכל אחד במקורו הוא טוב גמור, נשמה טהורה. זה העיקר וזה המהות, וגם אם יש הרבה לכלוך ואבק דרכים מבחוץ, אין בכוחו לגרוע ולהפחית מהיהלום המנצנץ שנמצא שם בתוכו. כפי שמעשינו הרעים אינם מעידים על מהותנו הפנימית, גם ילדינו, למרות גילם המאתגר ומעשיהם הבלתי ראויים, אינם פועלים מתוך רוע. הם זקוקים לאמון שלנו בהם, למרות שהם כל כך מנסים להעמיד פנים כאילו הם לא. אם נצליח באמת להבין ולהתחבר לטוב, כך הוא יצליח להאיר בהם יותר.
מצות לימוד זכות על חברינו נלמדת מהפסוק: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא י”ט ט”ו, מובא בספר החינוך מצוה רל”ה ובהקדמת החפץ חיים). רבי משה קורדוברו זצ”ל (בספר אור יקר, נח, שער א’, י”ח) מסביר באופן קבלי מה בדיוק קורה בשמים כאשר כאן בארץ מישהו דן כך לכף זכות. וז”ל:
ירצה לכף זכות – ירד על איש פלוני כך וכך טובות וכך וכך תוספת קדושה חלף עבודתו אשר עבד במצוות אלו. וכף חובה אומר, ירד על איש פלוני כך וכך טומאה וגזירות קשות ורעות חלף העבירות שעבר. ובהיות כף זכות מכרעת, יורד הקדושה ומתפשט עליו למטה, ואותם הגזירות ורוח הטומאה מסתלק מעליו והיינו ‘נשוי פשע’ עכ”ל.
זה חידוש גדול. כתוב כאן שכאשר אנו דנים אדם לכף זכות, מחפשים בו נקודה טובה, אז באמת הוא נידון לכף זכות. גם בחסידוּת מאד האריכו בעניין הזה. כולנו תלמידי הרבי מברדיטשוב בענין זה, שלימד אותנו כמה חשוב להתלמד ולהתחזק ללמד זכות על עם ישראל. כולנו תלמידי הנֹעם אלימלך, שלימד אותנו להתפלל: ‘אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חבירנו’. ובעיקר, רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר”ן, תורה רפ”ב, הידועה בכינוי: “תורת אזמרה”), שמאריך ביסוד הזה מאד, וכלשונו:
‘על ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב ששם אינו רשע, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה את הרשע באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה על ידי זה’, עכ”ל.
עצם ההתבוננות מתוך מטרה לחפש את הטוב יוצרת מציאות של טוב. וכמו שאומר הפסוק (תהילים ל”ז י’): “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ”, ההתבוננות על מעט הטוב שעדיין יש ברשע מעלה אותו לכף זכות ומעלימה ממנו את הרע. בכל אדם ובכל מצב יש משהו של טוב, והסוד הוא להתמקד בו, להיות מודע אליו, להעצים אותו, לגדל אותו, לחזק אותו ובכך להפוך אותו למציאות.
כאשר משנים את הפוקוס, ומנסים לראות מעבר לחיצוניות, לחפש אחר הנקודות הטובות, שהן האמיתיות והמהותיות בנו, אז מגבירים את כח המגנט המופלא הזה, ויוצרים מציאות רוחנית מופלאה של “עוֹד”, עוד נקודה, “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ – וְאֵינֶנּוּ”, החיפוש אחר ה”עוֹד מעט”, ההתבוננות הזאת גורמת לאותו “רָשָׁע” להיעלם. זו לא ‘עוד’ עצה נחמדה לחיים טובים, אלא זהו דיבור אלוקי של מצוה בעלת כח סגולי, כמו כל מצוה. לעמול לעשות חיפוש מתמיד אחרי נקודות טובות.
העצה לחפש, לבקש ולמצוא נקודה טובה היא עצה נפלאה, וכשמצליחים להתמיד בה, היא מורגשת ופועלת אצל הנער גם באופן ממשי, ובכל זאת, ישנן מספר דרכים לגרום לנער להרגיש שאנו רואים את הטוב שבו.
עוצמת כח המחשבה
בבואנו לנסות להשפיע על הנערים, מעבר לתפילה, שזו השתדלות חשובה מאד, אנחנו נמצאים בבעיה, שכן קשה מאד להשפיע על החלטותיו של בעל בחירה. התוכחה משיגה בדרך כלל את ההיפך. הוויכוחים וניסיונות השכנוע רק גורמים להם לתפוס את הצד השני, להתבצר עוד ועוד בעמדותיהם, ולבסס אותם יותר. לא זאת הדרך לגרום שינוי.
האדמו”ר מפיאסצנה זצ”ל קורא לכך: ‘בוסר המלאכים’. זה שלב בוסרי, רעיל, דוקר, מתריס. אבל אם נצליח למצוא כוחות נפש להתאזר בסבלנות, לא להיגרר למלחמת התשה אלא להאמין בנער, עוד יתרחש תהליך טוב, והמר יהפוך לעסיס מתוק.
כיצד נוכל להשפיע על נער בעל בחירה שיבחר בטוב?
חז”ל נתנו בזה משל, לתרנגול שהתלכלך מעפר, שאחרים יצטרכו לעמול קשה מאד כדי לנגבו, אך אם הוא ירצה להתנקות, הוא עושה ניעור אחד, וכל החול והאפר סרים ממנו (בראשית רבה, פרשה ע”ה). היאך נצליח להשפיע על בנינו להתנער, לעזוב דרך רעה ולבחור בטוב? מעבר לתפילה, היאך אפשר להכניס דעת באדם שיעשה תשובה?
יש סגולה לייצר הרהורי תשובה אצל הזולת: לעשות עבודה של התבוננות ולדון לכף זכות. לחפש את המעלות. ויש. תמיד יש. צריך לנסות לעשות עליהם פוקוס ולהאיר אותם. המהר”ל (באר הגולה, באר השני) ביאר שיש כאן יסוד חשוב בכח ועוצמת המחשבה, כמו עד זומם שמתחייב מיתה עבור המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו, או החושד בכשרים שלוקה בגופו, כי ‘נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו’. זהו חוק טבעי בכוחות המחשבה. אם מחשבה שלילית יכולה כל כך להרוס, מחשבה חיובית, של כף זכות, יכולה כל כך לרפא, להעלות, ליצור מציאות חיובית של תשובה ושל אמון, של בניה ושל קירוב. השלב הראשון, הוא באמת לא להסתכל בשיפוטיות, לעקור את האבחון של ‘טיפש / רשע / עצלן’ ולהבין שהוא חולה ואנוס. אבל אפשר גם יותר מזה, לראות את הטוב שבו, למרות מצבו הכללי העגום. לראות את הניסיונות הקטנים שבהם הוא כן עומד, את נצנוצי המידות הטובות שמדי פעם יוצאים ממנו.
יש בדרך הזו, של חיפוש הטוב, גם מצות עשה מהתורה, כמו שנאמר (דברים כ”ח ט’): “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (רמב”ם עשין ח’ הל’ דעות פ”א, חינוך מצוה תרי”א, חפץ חיים עשין י”ד). על הקב”ה נאמר (במדבר כ”ג כ”א): “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב”, הקב”ה לא מביט על חסרונותינו. להיפך. הוא מביט בנו דרך עדשה כפולה, מולטיפוקלית, שרואה אותנו לא רק בהווה, אלא גם זוכר לנו חסד נעורינו, וגם מאמין בנו שעוד יהיה טוב, ורואה את זה מול עיניו.
וכך גם על האדם ללכת בדרכי הקב”ה, להימנע מלחפש אוון ופגמים בחבירו, בעין רעה, כתלמידי בלעם הרשע, שמסתכלים ב”אֶפֶס קָצֵהוּ”. אדרבא, כל יהודי מחויב להביט על הטוב שבחבירו, ואפילו בטוב שבבניו ובנותיו, כמנהג תלמידי אברהם אבינו ע”ה, שרואים בעין טובה בהתיחסם לזולת. גם אם זה מחייב להרחיב את התמונה, לראות הקשר רחב, כחלק מהתקדמות של תהליך או בדרכים יצירתיות אחרות. עלינו להביט בילדים לא רק על פי מצבם הנוכחי אלא עם מבט מפוצל של אמונה שעוד יהיה טוב. זה חייב ללוות אותנו, כמו גם זיכרון חסדי העבר. אבל ה’מסך המפוצל הזה’ עוד ייתן לנו את הכח להתעלם ממעשיו בהווה, ולהתמלא רחמים ואמון, כדי שנוכל לשנות גישה שתוביל ותקדם את השינוי המיוחל.
במסכת אבות נאמר (פ”ד משנה כ”ו): ‘אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו’. הבן איש חי (בפרשת אמור) פירש שעיקר מעלת האדם אינה הגוף, הקנקן, אלא בנשמתו ושורשו, ובזה קשה להבחין. אצל אותם נערים זה אפילו קשה במיוחד. “אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א’ ו’). אל תסכלו על העבירות שבי. זה לא מכבד, גם אנחנו לא היינו רוצים שאנשים גדולים יראו את המעידות שלנו. וכשמהלך הכולל הוא של בניה וחיבור, לפעמים ממש נצרך ומחויב להתעלם מהמעידות הרבות שבדרך. הבעל שם טוב אף צירף בזה את דברי חז”ל (ר”ה דף כ”ג) שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (מובא בקונטרס החינוך של הנתיבות שלום). כל מקום שהחמה מסתכלת היא רואה אור. כך גם הורה ומחנך, צריך שלא להתבונן בחלק החשוך.
ובדרך, מעבר להרבה עבודה פנימית, צריך גם לחשוב על איך מצליחים לשקף אותה לנער. צריך להחמיא. צריך לחייך. צריך לעודד. לבלות זמן ביחד. לתת לו להרגיש טוב. למצוא דרכים לומר לו כמה הוא מוצלח. לעודד את רוחו. לצחוק ביחד. לעשות כיף משותף. להוכיח לו שמאמינים בו. לתת לו יעדים שימחישו לו את הטוב שבו. והחשוב מכל, להוכיח לו שמקבלים אותו כמו שהוא.
יעזרנו ה’ לרכוש את ארגז הכלים הנצרך לראות את הטוב ולהעצים אותו תמיד.
(מתוך הספר ‘בוסר המלאכים’ מאת הרב דן טיומקין, שיוצא לאור בימים אלה)
