“…כי האדם יראה לעיניים…” (שמואל א’ טז ז’).
רוב בני האדם מקבלים מסרים מילוליים על ידי שמיעת תוכן הנאמר וטון הדיבור. גם ילדים, החל מגיל קטן מאוד, מבינים את המסר שנאמר להם לפי הטון ומראה הפנים. מסר חזק ומשמעותי עוד יותר מתקבל ממעשים גלויים ה”מדברים” ויוצרים רושם עמוק יותר מהדיבור. לכן יש חשיבות ראשונה במעלה לכך שתהיה התאמה בין מסרים ברבדים שונים של התקשורת המילולית אותה אנחנו מבטאים, בעיקר בין דיבורים למעשים ולהתנהגויות.
הדיבור הינו מרכיב התקשורת הראשוני והמיידי להעברת מסרים במשפחה ובכלל בין בני אדם, אך זהו לא אמצעי התקשורת הבלעדי. מסרים עוברים בהתנהגויות יומיומיות בבית ומחוצה לו: בצורת הלבוש, ביחס למראה החיצוני והמקום שנושאים אלה תופסים מקום בשיח המשפחתי, דרך צורת האכילה הנהוגה בבית ובכלל היחס לאוכל, בהבעות פנים, בהעדפות שונות וברבדים רבים, חלקם מודעים לנו וחלקם לא.
המסרים הגלויים מוכרים לנו ואנחנו שולטים בהם פחות או יותר. אבל ישנם מסרים רבים שאיננו מודעים אליהם או שאיננו שמים לב אליהם והם מועברים אל בני המשפחה שלנו בפרט, ואל כל הבאים איתנו במגע בכלל. הרבה פעמים גם במסרים הגלויים והמודעים, כביכול, אין עקביות. ישנם דיבורים “מוצהרים” וישנם דיבורים הנאמרים בדרך אגב, בשיחה בין מבוגרים (“לא לפני הילדים”) או בזמנים של לחץ או כעס, בהם אנחנו לא ממש מתכוונים למה שאנחנו אומרים.
המבוגרים, במיוחד ההורים, משמשים כמודלים להתנהגותם של הילדים ויחסם אל העולם. כאשר המסרים העוברים בבית, בין המילוליים ובין שאינם מילוליים, אינם עקביים נוצר בלבול בקרב הילדים. אם איננו עקביים והתקשורת בבית אינה ישירה ומהימנה אנחנו עלולים להעביר ערכים השונים ממה שהתכוונו ולהשריש דפוסי תקשורת בלתי יעילים. כמעט מיותר להזכיר כי הילדים מתבוננים בדרך בה ההורים מתקשרים בינם לבין עצמם, לכן חשוב להקפיד באופן מודע שמעשינו יהיו מתואמים עם הדיבור שלנו ולא להטיף לערך מסויים ולהתנהג הפוך. למשל: כשהורים מעירים זה לזה ומתקנים זה את זה ליד הילדים (ואפילו לא לידם), במקום לשוחח בצורה מכובדת על אי ההסכמות ביניהם. הורים כאלה אינם יכולים לצפות שהילדים יכבדו אותם, או אחד את השני, מפני שהם רואים ושומעים הרבה ביקורת וחוסר קבלה בין ההורים.
תקשורת גלויה לעומת סודות
ילדים חשים כל מה שמתרחש סביבם. נושאים שמדוברים ב”דלתיים סגורות” עלולים לגרום לילדים הרבה חששות ואפילו חרדות. נושאים המדוברים בחשאי עלולים להתפרש על ידי הילדים בצורות שונות, לפי כוח הדמיון של כל אחד מהם. הילדים יכולים לחשוב שיש נושא שלא יאה לדבר עליו כי יש בו משהו מגונה או מסוכן וה”סוד”, שמטרתו היתה לחסוך מהילדים חרדה או עגמת נפש וצער, עלול לקבל ממדים הרבה יותר גדולים ממה שהוא באמת.
בין אם מדובר באירוע משמח האמור להיות הפתעה, כמו שידוך שמתקדם, יום הולדת הפתעה וכדומה, ובין אם מדובר באירוע או מצב עצוב כמו מחלה או קושי כלכלי, כדאי לשתף את הילדים ברמה מסוימת, כדי שלא יצטרכו לנחש ולדמיין אסונות, או שירגישו רע על שאינם שותפים. עדיף שילדים יצטערו או ידאגו ממשהו אמיתי מאשר ידמיינו דמיונות חסרי פרופורציה, כמו שאומר המשפט הרווח “הסודות שלנו גדלים בחושך”. על ידי הכרת המציאות ודיבור גלוי וישיר, כמעט תמיד אפשר לשתף את הילדים במה שמתרחש בבית ובמשפחה, ברמה המובנת וראויה להם, שכן ממילא הילדים חשים שמשהו מתרחש או מדובר בבית, כפי שאומר הנדריקס: “הלשון הופכת את הבלתי נראה לנראה” (הנדריקס עמ’ 65). עם הסבר נאות ניתן לנצל כל מצב לטובת התפתחות הילד, התבגרותו וחיזוק האמון בעצמו, בנו ההורים ואמונתו בבורא עולם.
היעדר אוירה של תקשורת פתוחה במשפחה מהווה סכנה של ממש לילדים, כיון שגם הם ילמדו מכך לא לשתף את הוריהם בקשיים שהם חווים. במשפחות בהן יש אוירה של סוד ילדים לומדים להסתיר. ילדים עלולים לא לספר כאשר מישהו מכה אותם, להסתיר כאשר מקבלים ציון לא טוב או עונש או חס וחלילה כאשר מישהו פגע בהם פגיעה יותר משמעותית. לעומת זאת תקשורת גלויה ופתוחה במשפחה יוצרת אוירה של אמון בין הילדים להורים וכמובן גם בין בני הזוג לבין עצמם.
ראוי להדגיש כי לא מדובר על שיתוף הילדים בכל בעיות ודאגות הבית, אלא ביצירת אוירה פתוחה ובשיתוף על פי יכולת ההבנה וההכלה של הילדים בכל גיל ושלב. כל הורה יודע ומכיר את הרמה בה אפשר לשתף את הילדים בגילאים השונים, אלא שלא תמיד נותנים את הדעת על החשיבות שיש לשיח הגלוי והפתוח עבור צמיחתם של הילדים.
דיוק בדיבור
כמה פעמים אנחנו אומרים משהו אך לא ממש מתכוונים למשמעותו המילולית ? – “אין יותר שוקולד” כאשר בארון יש והילד יודע זאת, “תראה איזה ילד טוב יענק’לה…” אך מצד שני מצהירים ש”אנחנו לא משווים בין הילדים” ועוד. אולי מאחורי אמירות אלה עומדת המחשבה שממילא כולם מבינים למה התכוונו אלא שהאמת היא, ש”האדם יראה לעיניים” וגם ישמע מה שאזניו קולטות. וכשיש סתירה בין הנאמר בזמנים שונים – נוצר בלבול.
רוב האנשים ובפרט הילדים, בדרך כלל שומעים את מה שאנחנו אומרים במפורש ומתייחסים לנאמר. אם אנחנו נוהגים לומר לילד, על מעשי שובבות או מרדנות “ילד רע” וחוזרים על כך לעיתים קרובות, אפילו שהתכוונו לכך שרק כרגע עשה מעשה רע, הילד יפנים כי הוא “ילד רע”. אם אנחנו חוזרים ואומרים לילד, “אתה צדיק”, “אתה ילד טוב” הוא עלול מאוד להתבלבל כשגוערים בו על מעשה לא ראוי, כי זה מאוד מחייב להיות תמיד טוב או תמיד “צדיק”. מסרים אלה מבלבלים, כי הילד אינו כולו טוב או כולו רע. המעשים הספציפיים שהוא עושה הם טובים או רעים, רצויים ומקובלים או שאינם רצויים. ברוב המקרים ילדים בריאים הגדלים בסביבה בריאה רוצים לעשות טוב ולהיות טובים ואילו הסטיגמות שאנחנו “מכתירים” אותם בהם עלולות לגרום להתנהגות רעה או לגרום להם לרצותאת הסביבה כל הזמן. כדי למנוע התפתחות דפוסי התנהגות נוקשים, לכאן או לכאן, עלינו להרגיל את לשוננו לדייק ולומר: “מה שעשית עכשיו אינו מתאים” או “לא מקובל עלינו” או אפילו “אסור לעשות…”. יש להתייחס למעשה ולא למהותו של הילד. כמובן שההתייחסות צריכה לבוא לידי ביטוי גם במצבים חיוביים: “התנהגת עכשיו ממש יפה כשנחתי”, “תודה שעזרת לאחיך”, “עכשיו קיימת מצוות ואהבת לרעך…”
כך גם בקשר שבין בני זוג. כמה פעמים אנחנו “נופלים” ואומרים: “תמיד את מאבדת” או “תמיד אתה שוכח ובפרט את מה שאני מבקשת”. אלה מסרים שאין בהם תקווה וקבלה, אין בהם פרגון לזולת או הבעת הזדהות עם טעות אנושית. הרי בן/בת הזוג ממילא מרגיש/ה רע על מה שעשה, מה הטעם להרגיז או לתסכל יותר. חוסר קבלה של טעות אפשרית מצד הזולת יוצרת רק התנגדות, כעס והתדרדרות של מצבים.
טון הדיבור
גם טון הדיבור יכול להעביר מסר סמוי שאיננו רוצים או מתכוונים אליו, או להפך, להעביר מסר שאנחנו מתכוונים ואין לנו אומץ לומר בגלוי. למשל: אנחנו יכולים לומר לילד כאילו בנימוס “בבקשה תביא את…” בטון של צווי חד משמעי. בטון שאף פעם לא נשתמש בו בבקשה מהשכנה שלנו, אפילו אם נאמר את אותן מילים.
הכי צריך להיזהר בתקשורת מלהשתמש בטון ציני, גם בין בני הזוג ובוודאי כלפי הילדים. אם נשים לב מתי אנחנו “מגייסים” דרך תקשורת צינית, “המתחבאת” מאחורי מילים “תמימות” ניווכח, שבעצם אנו חוששים לומר את מה שבלבינו. דפוס תקשורת זה פוגעני ומעליב ומשאיר את הזולת ללא מילים…או מזמין מלחמה. כמו כן הוא מרגיל את הזולת, הילדים או הבעל להיות לא כנים, להיזהר מאתנו, או להפך – לפגוע חזרה.
טון הדיבור הוא מסר בפני עצמו וכדאי שנשים לב שהוא תואם את כוונותינו לא רק באותו רגע, אלא באופן כללי. אם אנחנו רוצים שתהיה אוירה טובה בבית נדאג שגם טון הדיבור הנהוג והרווח בבית יהיה נעים ונמנע מטון דיבור שיפוטי, ביקורתי, מצווה או מתלונן.
נאה דורש ואינו מקיים
יותר מכל אנחנו צריכים להקפיד על “נאה דורש ונאה מקיים”. המעשים שלנו הם החינוך הכי משמעותי, שכן הם המודל לחיקוי אותו אנו מעניקים. ילדים מתפתחים להיות מבוגרים על פי הדגם אותו קיבלו בבית. אפילו כאשר נער או נערה מנסים לגבש להם זהות עצמאית ומתנהגים ההפך מהוריהם, כתוצאה מבעיות שלהם מול ההורים, גם אז, עדיין הדוגמה העומדת מול עיניהם היא זו של הבית. כאשר יתבגרו הנער או הנערה ויקימו את ביתם, אפילו אם הוא יהיה שונה מבית אבותם, ניווכח שהרבה ערכים ודפוסים שנהגו בבית ההורים יונהגו בביתם.
לאור כל זאת עלינו להקפיד על התאמה בין דיבור לדיבור שלנו, בין דיבור לכוונה ובין דיבור למעשה. כפי שנאמר “ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה“ (פרקי אבות, א’ טז).
———————————–
ביבליוגרפיה
הרב אורלוויק, נח, משמעת מתוך אהבה – בין הורים לידיהם, פלדהיים, ירושלים,תשנ”ו (1996)
ארבוס ר. קורות בתינו, פלדהיים, ירושלים (2007)
דרייקורס ר. סולץ ו. ילדים האתגר, יבנה, תל-אביב, 1988
הנדריקס ה. האנט ה. הורות מודעת, אחיאסף בע”מ, תל-אביב2004
דליות מיכל, אין ילדים רעים, הוצ’ קשת, ישראל, 2008
