“חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” [- ברכות נד:]. “מאי, אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.” [- שם ס:].
והדבר צריך ביאור האיך יוכל האדם לקבל בשמחה את הרעה כאת הטובה.
ועומק הענין נראה, דהנה אדם לעמל יולד[איוב פ”ה פסוק ז’], ותפקידו של האדם בעולם המעשה הוא לעמול בעבודת ה’ ולהתייגע כנגד המפריעים, ועל ידי כך לקנות קנין המידות הנכונות והישרות בנפשו עפ”י דרך תורתינו הקדושה.
נמצא שההתמודדות עם הקשיים היא חלק מהרצון האלוקי בבריאת האדם, ועל ידה יעפיל האדם במדרגותיו לעלות בהר ה’ ולקום במקום קדשו.
המצב המיוחד או הייחודי – לעיתים יהיה סולם מוצב בתהום אך ראשו מגיע השמימה. והאדם השלם שיצלח את הקושי עפ”י דרך התורה והאמונה והביטחון בה’, יהיה בבחינת מלאכי אלוקים עולים בו.
והרי נאמר “כל אשר לאיש יתן ביד נפשו” [איוב פ”ב פסוק ד’] וכל מאכל שראינו שדמיו יקרים הוכחה היא שלרפואה הוא עומד [רש”י שבת קיא. ד”ה אבל לא שמן וורד]. ומה שיתן ביד נפשו וודאי שיתן בעד נפש בניו ובני ביתו לאהבתו אותם. אך לא תמיד ניתן מפתח של רפואת הנפש או הגוף לנבראים, ולעיתים לא יועיל “מלא ביתו כסף וזהב” לקנות הרפואה למכתו ומכת בני ביתו. ולעיתים שערי שמים ננעלו מלקבל תפילותיו ולא יוושע מצרותיו.
ואזי אין לו לאדם אלא להידבק בה’ ובתורתו ובזה יהפוך מכתו כעתר זה מחושך לאור גדול, להשיג על ידה המעלות העליונות הטמונות בקושי ובצרה. נמצא דזה גופא ישועתו, שתהיה צרתו לרצון ולתועלת לו, וכגזירת מלכו של עולם המנהיג את כל אחד ואחד בהשגחה פרטית כפי הנכון בעבורו.
ולכך בעת בא אליו הצרה יברך ברוך דיין האמת, דסוף סוף צרה היא. אך ידע שסוף דבר יוכל להפוך הכל לטובה, שהרעה עצמה תהיה לו למנוף להתעלות נפשו כראוי לה. נמצאת הרעה – טובה, לכשישכיל להטעימה באמונה וביטחון בה’ וכמבואר.
אמנם אין התועלת לנפש רק ע”י ענייני המוסר והמידות, אלא שמירת ההלכה וההקפדה על פרטיה גם בעת הקושי, הוא עיקר מה שיביאהו לתכלית השלמת נפשו הנרצית. וכדברי החזו”א באמונה וביטחון- “דרך השימוש לתיקון המידות שמירת ההלכה כי אם אמנם המצוות המעשיות בצביונן השטחי…יעמידו את מקיים המצוה לפרטיה ודקדוקיה לפני נסיונות כבירים…וצריך להילחם במידותיו לפעמים במידת העצלות כאשר כבר הוא עייף למעלה מן המידה ופעמים הדבר מקושר בבזיון מבני אדם ופעמים בהפסד ממון וכו’.”
ובפרט בעת משבר ועת צרה יתעוררו ספיקות הלכתיים, מהם קשים. ובעת עסקו בבעיותיו צריך הוא לדקדק בהליכותיו להנחות את פסיעותיו בדרך הישר והטוב עפ”י ההלכה, ובזה טמונה מידת היראה והסבלנות ושאר מידות נכונות.
ואף תועלת מעשית יפיק מזה שיתדבק בדרכי התורה בעת התמודדות עם השונה והמיוחד, שלא הורגל בו ולא ידעו. שבזמן זה יהיו שרעפיו נבוכים, ויאבדו עשתונותיו, ולא ידע השביל להימלט בו מן הספיקות ולהכריע כיצד נכון לו שינהג.
ואם ישכיל ויקבע לעצמו שההכרעה תהיה מסורה ביד התורה ועפ”י דרך ההלכה ויקנה לו רב שינהיגו כשורה, ישיג שלוות הנפש שהרי “אין דבר רע יורד מן השמים” [מדרש שכל טוב בראשית פרק יט], וכל שיורהו הרב להאיר לו הדרך הישרה עפ”י התורה – מן השמים הוא, ויזכה עי”ז לסייעתא דשמיא שיהיה ה’ עמו גם בעת הצרה, להמעיט ממנו הייסורים הטמונים במצבו.
ודבר זה יורהו הניסיון.
וזהו שאמרו חז”ל שהתורה[1] ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות[אבות פרק ד’ מי”א], ונראה שאין הכוונה רק שכוחם יפה למנוע הפורענות מלהגיע, אלא הם מכלי המלחמה בפילוס דרך המלך בעת צרה, ובהיאבקו במפריעים העומדים כנגדו.
א”כ עצה יעוצה לכל דורש טובת עצמו למסור הכרעת הנהגתו לחכמי התורה שידריכוהו בדרך הישר והטוב. ואל ישנה דרכו בעת התמודדות עם מצב שונה ומנוכר, אלא יוסיף אומץ להתחזק ולכפוף עצמו להוראת התורה, ועי”ז יושפע עליו סייעתא דשמיא, ותתהפך עליו הרעה לטובה פנימית ומעשית, וכמבואר.
————————-
[1] כך היא גירסת הקדמונים, ראה בכללי המצוות ערך בטל, וספר המשלים סימן לד’, ושל”ה מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר.
