“לא לאהבה היא מתחננת.
בודאי לא לרחמים.
רק שאשיב לה ולו קֻרטוב
מחֹם ההזדהות הטוב שבו עטפה אותי
אז כאשר הושטתי לה ידי הזעירה
אף שלא הבינה מהו פשר הדמעות.
אבנר טריינין, “אמא ליזה לאה בגבורות”, לקט השכחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ”ב.
תוחלת החיים הארוכה יוצרת מערכת יחסים בין דוריים ענפה הנמשכת שנים ארוכות. משפחות רבות מתמודדות עם תהליך ההזדקנות של ההורים – אחד מהם, שניהם יחד ו/או משני הצדדים. התמודדות זו הופכת את הילדים – “המקבלים” הגדולים, ל”נותנים”. מיהו המקבל בתהליך, ומיהו הנותן? ומה קורה בדרך? על התהליך שבו אנו הופכים להיות ההורים של ההורים שלנו – במאמר הבא.
תהליך ההזדקנות הכרוך בשינויים ובאבדנים, בעיקר באבדן העצמאות, מעורר במקרים רבים את הצורך של ההורים בקבלת עזרה מבני המשפחה הצעירים. ככל שהתלות של הזקן במשפחתו הולכת וגדלה, כך מעורבים יותר בני המשפחה בקבלת ההחלטות לגבי הטיפול בו. מאחר שמצבו של ההורה המבוגר משפיע על כל בני המשפחה, במישרין או בעקיפין, יש צורך בהתארגנות מחודשת של כל המערך המשפחתי. ההזדקנות עשויה להביא לידי שינוי של מבנה המשפחה ולהפר את מאזן הכוחות בה. הורים מבוגרים רבים מתקשים לקבל את העובדה שהם מאבדים מעצמאותם ומכוחם. הם גם מתקשים להשלים עם העובדה שאין הם יכולים עוד לטפל בצעירים ולדאוג לילדים או לנכדים. הם מתקשים עוד יותר לקבל את תלותם הרגשית והפיזית ההולכת ומתפתחת בילדיהם. השינוי שחל במאזן הכוחות מחייב התארגנות מחודשת ושינוי בהגדרת התפקידים של כל בני המשפחה: ההורים, הילדים ואף הנכדים.
התפקיד של הילדים המטפלים בהוריהם הוא תפקיד מורכב הכולל התמודדות ברובד הפיזי וברובד הרגשי. מבחינה פיזית, ההורה הופך לפגיע וזקוק יותר. פעולות פשוטות הופכות להיות למורכבות עד כדי בלתי אפשריות, וקרבתו של הילד נדרשת ביום יום של ההורה המבוגר. מבחינה רגשית, הילד שהוא רוב הזמן הורה בעצמו, מתמודד עם רגשות מורכבים. דימוי ההורה החזק, החסון והכל יכול מתנפץ, הורים רבים הופכים להיות תלותיים מבחינה רגשית, ומסגלים התנהגות תינוקית. הילד שרגיל להיות הנתמך והנסעד על ידי ההוראה, מחליף לתפקיד המבוגר האחראי. לתפקיד זה הוא נכנס ללא כל הכנה מוקדמת, לעיתים בשל מחלה או אירוע בריאותי שבעקבותיו ההורה הפך לנתמך, וברוב הזמן, באמצע החיים – כאשר יש עוד ילדים לגדל, לחתן ולפרנס. התמודדות זו מצריכה לא אחת, הערכה מחודשת ואף ויתורים נדרשים על מנת להעניק להורה את הסיוע שאליו הוא נזקק.
בעוד הילד מוקף באינספור עיסוקים, מטלות ומשימות, חשוב להבין כי ההורה הוא ברוב המקרים בודד. אין לו ילדים בבית, לעיתים גם לא בן או בת זוג. הוא כמעט ואינו חי חיי חברה ואינו עובד לפרנסתו. המשימה הפסיכולוגית החשובה של הילדים המעניקים סיוע להוריהם המבוגרים היא להבין את הקושי של ההורים, לקבל את התלות שלהם ולהכיר בצרכיהם החדשים. היכולת הרגשית לטפל בהורה מתוך אהבה ודאגה בלא לברוח מההתמודדות ובלא לאבד את האוטונומיה ולהיבלע בתפקיד המטפל ללא גבולות, נקראת בשלות פיליאלית. בשלות זו מתבטאת ביכולת של המטפל – בת או בן המטפלים בהורה חולה – לשמור על שלמות העצמי ולהציב גבולות, שלמרות העומס והלחץ הכרוך בטיפול בהורה, מאפשרים להמשיך ולנהל אורח חיים אישי ולמלא תפקידים אחרים במשפחה, בעבודה ובחיי החברה.
המונח הוצע לראשונה על ידי בלנקר (Blenker, 1965). לאחר מכן, בשנים 7919 ו-1985, הרחיבה בלנקר את המונח “בשלות פיליאלית” והגדירה אותו כתהליך נורמטיבי שלא כל אחד חווה, מאחר שהדבר תלוי במבנה המשפחה, במצב הבריאות, בגיל ההורים והילדים ועוד.
הבשלות הפיליאלית נמדדת בנכונות להעניק עזרה באופן אקטיבי. במשפחה המתפקדת באופן תקין, מתן הסיוע להורים מונע על ידי רגשות של אהבה ועל ידי תחושת מחויבות, בלא לאבד את האוטונומיה ביחסים ההדדיים Marcoen, 1995)).
על מנת להעניק להורינו את המיטב עבורם וגם לשמור על אורח חיים נורמטיבי מבלי לעצור לחלוטין את שטף החיים והעיסוקים האינטנסיביים שלנו, עלינו להיערך כראוי. חשוב לציין שהזדקנות ההורה היא לא תופעה חולפת, אלא ברוב המקרים הולכת ומחמירה ועלולה לקחת שנים ארוכות. מסיבה זו, ההיערכות כוללת שיתוף של כל בני המשפחה בתחומים הבאים:
חלוקת תפקידים: חשוב שכל בני המשפחה יתכנסו יחד, יערכו רשימה של הנושאים בהם ההורה זקוק לעזרה, ויחלקו ביניהם את המטלות. באופן טבעי, החלוקה תתבצע לפי היכולות של כל אחד – יש שגרים סמוך להורים ויכולים לסייע ביום – יום, ויש שרחוקים, ויסייעו בסופי שבוע ו/או בחגים. כמו כן יש לקחת בחשבון יכולת כלכלית, גודל המשפחה ועוד. החלוקה תכלול תורנויות ביקורים, הסעות, קניות, צרכים רפואיים ועוד. כאשר יש רצון טוב של כל בני המשפחה, חלוקת המטלות תתבצע באופן מבוקר, שווה והגיוני, מה שימנע את העומס על מי שמטבעו יותר קרוב ורגיש להורים. בחלוקת התפקידים כדאי לקחת בחשבון את כל בני המשפחה, למשל, אפשר, כדאי וצריך לכלול את הנכדים בתורנויות הביקור, את החתנים / כלות בתפקידים ולהיעזר, במידת הצורך בגורמים חיצוניים. חשוב לציין כי לשיתוף הילדים – נכדים, ערך מוסרי וחינוכי נשגב. כאשר הילדים חווים את האחריות והמחויבות להזדקנות המכובדת של ההורים – הסבים, זוהי הדרך שלנו לחנך אותם למצוות כיבוד הורים.
חשוב לציין בהקשר זה את גורמי הרווחה: בכל אזור קיימת לשכה שהיא האחראית על קשישים באזור שלה. הלשכה שולחת עובדת סוציאלית ובודקת מהם הצרכים של הקשיש והמשפחה, ובהתאם לכך מכוונת לקבלת עזרה. קיימת אפשרות לקבל סיוע על ידי מטפלת, מרכזי יום וכדומה.
מאחר וההתאספות סביב ההורים יוצרת לא אחת קונפליקטים רבים בין בני המשפחה, מקובל כיום לעבור טיפול משפחתי, דווקא בגיל הזקנה. הטיפול מאפשר שיחה על בעיות משפחתיות לא פתורות. מעניין לראות שכאשר כל המשפחה נרתמת לעזרת וטובת ההורים, במקרים רבים בעיות מתגמדות, כעסים מתפוגגים, וקל יותר לשוחח על רגשות ולפתור את הקשיים.
ההורה כ”נותן”: במצב בו הילד הופך להיות המחליט לגבי ההורה, וההורה מאבד מכוחו וסמכותו, דווקא אז חשוב מאוד לשמור על מקומו וכבודו כהורה. ילדים רבים סועדים את הוריהם ומטפלים בצרכיהם הגופניים הבסיסיים ביותר, אך עדיין נועצים בהורים, שואלים לדעתם בכל עניין, ומקבלים את דעתם מתוף ניסיון החיים העשיר שלהם. התייחסות זו מסייעת לכבודו של ההורה ולתפקודו המנטלי והרגשי התקין. חשוב למצוא את המקום בו ההורה המבוגר עדיין נשאר ההורה במובן הסמלי של המילה, ובנקודה זו, לאפשר לעצמנו להיות הילדים. כמו כן, יש לאפשר להורים מרחב אישי עד כמה ובמה שניתן, לא לקבל החלטות חד צדדיות ולהעניק את היכולת לטפל בעצמם היכן שהם אכן יכולים לעשות זאת. בעיקר כאשר מקבלים החלטות לגבי מטפלים חיצוניים, מעבר לדיור מוגן או כל שינוי משמעותי אחר, יש לאפשר להורים לקבל את ההחלטות ולהביע את רצונם בחופשיות. חשוב לזכור כי אף הורה אינו רוצה להפוך לנטל על ילדיו, ומציאות זו מהווה קושי עבור ההורה. לכן ככל שנשכיל לתת הרגשה טובה ונינוחה, ועצמאות עד כמה שניתן, יוקל להורה.
שיתוף בן הזוג: כאשר מדובר בילד שמטפל בהורה, לעיתים בן הזוג מרגיש מקופח. מיטב מאמציו, משאביו וכוחותיו של הילד המטפל מופנים להורה המבוגר, ובן הזוג שדורש גם כן את שלו, עשוי להתלונן על כך שההורה תופס את מקומו במערכת הזוגית. על מנת למנוע מצבים כאלו, יש להימנע מיצירת “קואליציה” נגד בן הזוג, לשתף אותו בכל מהלך ולקבל את הסכמתו להקדיש את הזמן הנדרש לטובת ההורה. שיחה מקדימה כנה, משתפת ומכינה, תמנע ברוב המקרים את התנגדותו של בן הזוג ולהיפך, תגייס אף אותו לתהליך. במקרים בהם מופר שלום הבית באופן קבוע או שבן הזוג אינו משתף פעולה, יש להיוועץ ברב מורה הוראה ולעשות שאלת רב. דרך נוספת להימנע ממחלוקות בנושא היא יצירת איזון. אם הטיפול בהורה טורף את כל הקלפים ובאופן קבוע ותמידי הטיפול גוזל את מירב זמננו על חשבון העבודה, הילדים ובן הזוג, זהו סימן לכך שמשהו בהתנהלות אינו תקין. על מנת להימנע משחיקה ומפגיעה במשפחה, אנו חייבים לשמור על איזון בהשקעה שלנו בהורים. כאשר יש חוסר באיזון, זוהי הזדמנות לבחון ולהתארגן מחדש.
לסיכום ניתן לומר שאין ספק שהטיפול בהורים מהווה אתגר אישי, משפחתי, רגשי ופיזי. אך הוא מאפשר הזדמנות שאינה חוזרת לקיים בהידור את מצוות “כבד את אביך ואת אמך”. אחד הפירושים לשכר של מצוה זו – “למען יאריכון ימיך” היא שהקב”ה דואג להחזיר לנו בחיים ארוכים את כל אותן שעות שהקדשנו במסירות ובדאגה להורינו. גלגל מסתובב בעולם, ויום אחד גם אנחנו נזדקק לילדינו. יש לנו את הזכות לטפל בהורים שלנו כפי שהיינו רוצים שיטפלו בנו.
