וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. (פרק מז פסוק ח – ט).
בשני פסוקים אלו יש שלושים ושלש תיבות. כנגד מי הן?
בספר דעת זקנים מבעלי התוספות מסביר שמדוע פרעה שאל את יוסף כמה ימי שני חייך, לפי שראהו זקן מאד, ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה, שאל כן, והוא ענהו ימי מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים, כלומר מעטים הם שנותיי, אלא “מתוך שנים רעות שהיו לי קפצה עלי זקנה”. ואומר המדרש בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני מילטתיך מעשיו, ומלבן, והחזרתי לך דינה, וגם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?! חייך שמניין התיבות שיש מן “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עד בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם”, כך יחסרו משנותיך שלא תחייה כחיי יצחק אביך, והם ל”ג תיבות, ובמניין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק”פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ”ז. עד כאן דברי המדרש.
שואל רבי חיים שמואלביץ (בספרו שיחות מוסר מאמר אושר החיים ע’ יג), יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב”ה, מדוע נענש יעקב גם על מילים אלו ששאל פרעה, “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ”, ומתרץ, הכל זה אותו ענין, כי מפני מה באמת שאל פרעה “כמה ימי שני חייך”, אלא משום שפניו של יעקב הביעו זקנה מופלגת, וזה גרם לפרעה להתעניין בן כמה שנים הוא. וא”כ, יעקב אבינו נתבע כי לולא היה מרגיש “מעט ורעים”, לא הייתה הזקנה קופצת עליו, ולכן אף שאלת פרעה עולה למניין.
אין לנו מושג בתביעה שהייתה על יעקב אבינו ע”ה, אך זאת גילו לנו חז”ל, שעל אף כל הצרות הרבות והרעות שסבל כל ימי חייו, מיד כשהתאונן ואמר “מעט ורעים”, נתבע באופן כה חמור, וכנגד כל תיבה, איבד שנת חיים. ויותר מכך שלמניין ל”ג תיבות, מצטרפות גם ח’ תיבות שבדברי פרעה “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ” מפני שיעקב גרם לכך שפרעה ישאלנו, ומזה נלמד שאדם שאינו מעריך כראוי את אושר החיים עלול להפסידם לגמרי.
לפנינו סיפור עד כמה כל מה שעושה ה’ הוא לטובה הכל מחושב ומדוקדק. הגב’ שולמן ע”ה, זוגתו של ראש ישיבת סלבודקה הגר”מ שולמן זצ”ל, בתה של הרבנית נולדה בעיירה סלבודקה בליטא עם יבלת גדולה מאחורי האוזן, מום שגרם צער רב להוריה ולבני ביתה. והנה, בתקופת המלחמה עבר פעם קצין רוסי ליד בית המשפחה, וחטף את האחות בפתאומיות ונסע לדרכו. הרבנית לא אמרה נואש ורדפה במהירות אחרי הקצין עד הַגיעוֹ אל פתח המפקדה. הרבנית ניגשה למפקד הראשי והודיעה שקצין פלוני לקח בטעות את בתה, והיא דורשת לערוך בירור מיידי בנושא. “יש לך סימנים מובהקים שהיא בתך”? – שאל המפקד.
הרבנית לא איבדה עשתונות והשיבה מיד: “כן, יש לי סימן ברור. יש לה יבלת מאחורי האוזן, שאינה נראית מבחוץ”. הלכו ובדקו, ומצאו שכדבריה כן הוא, והחזירו את הבת לחיק משפחתה. רק הקדוש ברוך הוא, צופה הדורות מראש, ידע שהבת הזו תיחטף אי פעם ע”י אותו קצין, והכין רפואה למכה… היבלת לא היה מכה, אלא רפואה בטוחה! (הסיפור מתוך הקדמה לחשוקי חמד מועד קטן)
