וַתֹּאמֶר לָהּ לאה לרחל הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי….
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
אומר רש”י: זכר לה שמסרה סימניה לאחותה.
המתבונן בדברי רש”י עומד ותמה: מדוע רק עתה לאחר לידת ארבעה ילדים ללאה זכר ה’ לרחל את הסימנים שמסרה, הרי מאז מסירת הסימנים חלף זמן רב, ומדוע לא שילם לה הקב”ה על המעשה הגדול הזה מיד לאחר שעשתה אותו?
שאלות אלו שאל הג”ר משה חברוני זצ”ל בשאתו דברים בישיבת חברון ביום הכיפורים לעת תפילת נעילה.
השיב ואמר שאפשר ללמוד מכאן יסוד גדול וחשוב לכל אדם ובכל עת, ובמיוחד בשעה מרוממת זו. מעשה מסירת הסימנים הוא ללא ספק מעשה נעלה ביותר, שכן בכך היא ויתרה על הזכות הגדולה להינשא ליעקב אבינו בחיר האבות, ולהיות אימם של שבטי קה.
רחל לא העלתה בדעתה שיעקב ייקח שתי אחיות, ויתירה מזו – היא הייתה עלולה ליפול על ידי כך לידיו של עשיו הרשע.
אף על פי כן, היה מקום לומר שהייתה זו התעלות רגעית אשר לא נמשכה זמן רב. כפי שמצוי גם אצל בעלי מעלה, שבשעת התעלות מיוחדת הם מסוגלים להתעלות מעל עצמם, אולם במשך הזמן ההתעלות פגה, ואז הם עלולים לומר שבמצבם הנוכחי הם לא היו נוהגים כפי שנהגו בשעת ההתעלות. ולעתים ייתכן שברבות הזמן הם אפילו יתהו על הראשונות ויצטערו על מה שעשו.
אימתי הוכח שהוויתור הנשגב של רחל נעשה בשלימות ללא רבב, וגם כאשר חלפו שנים היא עמדה באותו מצב של התעלות?
אחרי מעשה הדודאים. רחל מבקשת מלאה “תני נא לי מדודאי בנך”. לאה משיבה לה: “המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?”
לשמע שאלה זו היינו מצפים שרחל תעיר לה: “וכי אני לקחתי את אישך? הרי כל מה שאת נמצאת בבית הזה הוא בזכות הוויתור שלי על הסימנים”.
במקום זה משיבה רחל: “לכן ישכב עמך הלילה”, היא מקבלת את הטענה ומצדיקה את דברי לאה.
כאן הוכח עומק הוויתור ועוצם גודל התעלותה של רחל. הנה זמן רב חלף מאז, ואף על פי כן אין שום שמץ של חרטה. אדרבה, מדבריה מוכח שהכל מובן מאליו, כאילו כך היה צריך להיות ולא היה כאן שום ויתור.
והדברים מגיעים עד כדי כך, שללאה אין שום תחושה שנעשה עבורה משהו מיוחד. כל זה נבע כנראה מהתנהגותה של רחל, שיצרה רושם כאילו לא היה כאן ויתור.
עתה, אחרי שהוכח בעליל גודל ההתעלות של רחל, זכר לה הקב”ה את הסימנים, ופתח את רחמה. זהו פשר עיכוב מתן הגמול על מסירת הסימנים.
סיים הגר”מ חברוני ואמר, “המבחן של מדרגתנו בשעה נעלה זו בשיאו של יום הכיפורים”, לא ייעשה לאור הרגשותינו בעת הזאת.
המבחן יהיה בימים הבאים לקראתנו לשלום. ההרגשות והקבלות אשר יישמרו בעתיד, יוכיחו עד כמה התעלינו בשעה זו התעלות של קבע, התעלות עקבית ויציבה. (ילקוט יוסיף לקח).
