בפרשתנו אברהם אבינו מקבל את המלאכים ואומר להם, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ “לִבְּכֶם”.
בספר גור אריה מציין שאף שחשבם אברהם לערבים, בכל זאת הוא דקדק להשתמש בלשון “לבכם” הראוי רק למלאכים. זאת כיון שאברהם היה נוהג לכבד את אורחיו ולפנות אליהם בלשון כבוד המיועד למלאכים.
אלא שלכאורה צריך להבין שתוך כדי אותו משפט ביקש אברהם מהם לשטוף את רגליהם משום העבודה זרה שעל רגליהם. כפי שחז”ל אומרים שערביים משתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. ואיך ישתלבו הדברים ביחד, מצד אחד הוא מכבד אותם כמלאכים ומצד שני כעובדי עבודה זרה?
והיישוב לכך על פי מה שכתב הפלא יועץ (ערך תוכחה) שביאר את הפסוק אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. אם תאמר לעבריין אתה רשע, או אתה לץ, אין סיכוי שהוא יכניע את עצמו לקבל את התוכחה. אך מי שאומר לו חכם אתה ולא יאה לך ללכלך את עצמך במעשים אלו, מובטח הוא שיכנסו הדברים אל ליבו.
וזו הייתה הגישה של אברהם אבינו בקירוב אנשים לה’ יתברך. כדי שיכנסו דבריו ותוכחתו לתוך ליבם של הערבים שעמדו מולו, במקום לגעור בהם ולצוותם להסיר את האבק של העבודה זרה שעל רגליהם העדיף אברהם לרומם את רוחם ולדבר אליהם כאילו הם מלאכים, בתקווה שע”י כך הם ירגישו שמפאת היותם אנשי מעלה אכן אין זה תואם להם להתעסק בדברים מאוסים כמו עבודה זרה (מנחת החיים).
סח רבי אליהו לאפיאן זצ”ל שפעם הלך לאסוף כסף עבור ישיבתו והגיע לעיר אחת שראש הקהל שלה לא היה אדם מופלג בתורה, אך מכל מקום היה מפורסם באהבת התורה ובגמילות חסדים הבוערת בקרבו.
שאל ר’ אליהו את ראש הקהל מהיכן ספג את אהבת התורה וגמילות חסד.
השיב ראש הקהילה, כשהייתי בחור באתי להתקבל לישיבת ראדין, ישיבתו של החפץ חיים. כמובן שבחנו אותי על סוגיות בש”ס ומצאוני שעדיין איני ראוי להתקבל לישיבה. רציתי לחזור לביתי אך התברר שהרכבת האחרונה כבד עזבה את ראדין. ביקשתי מהבוחן ללון בישיבה עד למחרת. הרב הבוחן התייעץ עם החפץ חיים, והחפץ חיים השיב שיש לו דירה עם עלייה בגג שאוכל ללון שם, וכך היה. שכבתי במיטה שהכין לי החפץ חיים, והנה בחצי הלילה נפתחה הדלת, והחפץ חיים נכנס לבדוק את האקלים ששרר בחדר. כשהבחין שהאוויר קר פשט את מעיל הפרווה שלו ועטפני בו. הרגשתי גל חום שהציפני, ואת חמימות זו אני מרגיש כל יום. מאז נעשיתי אדם אחר, קיבלתי בליבי אהבה עזה לתורה וללומדיה ולהרבות גמילות חסדים בין אדם לחבירו.
