והְיִיתֶם לִ֤י סְגֻלָּה מִכׇּל־הָ֣עַמִּים.. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
המתבונן מעט בפסוק זה רואה את הכוח שהקב”ה טבע בכל יהודי לעלות במדרגות גבוהות ולא משנה מהיכן הוא בא.
האבות הקדושים, היו שבטי י-ה, והנה הדרדרו בניהם עם ישראל במצרים, שקעו במ”ט שערי טומאה, עבדו עבודה זרה. הבורא יתברך חילצם, והביאם להר סיני. ומה אמר להם? “והייתם לי סגולה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”. אף מלה על העבר, אף לא רמז ותוכחה ואזהרה. רק מבט אל העתיד, והבטחות מרוממות!
זו דרך התורה, וזו דרכנו: לתת אמון, והוא יצדיק את עצמו. להביע תקוה, ובעזרת ה’ היא תתממש!
אומר הרב מאיר חדש זצ”ל בספרו “מאיר נתיבות” (חלק המועדים, עמ’ קנד) כל יהודי צריך לדעת להכיר את ערך המעשים שלו. התורה מעידה שעלינו לדעת שהכוחות הטמונים בנו הינם גדולים עד מאד ולכל מעשה שלנו, יש חשיבות גדולה מאד. כל מעשה נמדד ונשקל ונשאר נכתב לנצח חתום בחותמו של הקב”ה. ככל שנדע יותר להעריך עניין זה ולהרגיש אותו בחוש, נתייחס למעשים שלנו בכובד ראש ונתעלה יותר, יתעוררו בנו הכוחות הטמונים בקרבנו ונוכל לפעול גדולות ונצורות.
רבי ישעיה ברדקו זצ”ל, שהיה חתנו של רבי ישראל משקלוב, תלמידו המובהק של הגר”א מוילנא, עשה את דרכו לארץ ישראל בספינה. כאשר התקרבה לחופי הארץ הייתה סערה בים, והספינה טבעה. רבי ישעיהו ובנו ובתו שהיו עמו, הוטלו אל הים הסוער. הורה רבי ישעיה לשני ילדיו לעלות על גבו, וכך החל לשחות לעבר החוף. כעבור שעה-שעתיים של שחייה מתישה, הרגיש האב המסור שאין לו כח לשאת את שניהם. במקרה כזה ההלכה היא שעדיף להציל את הבן, כיון שהוא חייב במצוות יותר ממנה.
בלית ברירה, אמר האב לילדתו שעליה לוותר ושאין באפשרותו להמשיך ולדאוג להצלתה. הילדה הבינה את המשמעות הנוראה של הדברים, והחלה לבכות. גם האב בכה עימה, אבל לא הייתה כל ברירה אחרת. והנה, האב מרפה את ידו ממנה, אבל היא נאחזת בו בכל כוחה. תוך כדי כך, היא זועקת זעקת שבר: אבא! אבל אבא, אבא שלי, אין לי אבא אחר!
כשמוע רבי ישעיהו ברדקו את הזעקה זו, הוא החליט להתאזר בשארית כוחותיו, ולנסות בכל זאת להגיע לחוף מבטחים עם שני ילדיו. הוא מצווה על הילדה לחזור ולאחוז בו, הוא לא הבין באיזה כח הוא ממשיך לשחות. אך הוא עשה זאת עד שבסופו של דבר הגיעו השלשה בריאים ושלמים לחוף, ואז התעלף. כשהתעורר מעלפונו, פנה אל בתו ואמר לה: בתי, בתי, אני רוצה שתזכרי במשך כל ימי חייך כשאמרת אין לי אבא אחר לבד ממך! נאזרתי בכוחות מחודשים, ולבסוף הצלחנו כולנו להגיע אל החוף. קחי עמך כלל זה גם לעתיד ודעי שגם כאשר תהיי אי פעם בצרה ומצוקה, אל תתייאשי, אלא תפני אל אביך שבשמים אז תגלי שיש לך אבא אחר, אבא המעוניין להצילך, יען כי צעקת אליו ורצית את קרבתו. (הסיפר מובא בספר “עלינו לשבח” שמות, עמ’ תקד).
