וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם.. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.. הַשְׁקִיפָה” מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל…
“אמר רב הונא ב”ר אחא, בוא וראה כמה גדול כוחם של עושי מצוה, שכל השקפה לרעה, וכאן לטובה ולברכה (ירושלמי מעשר שני פרק ה’). ובמדרש: גדולה צדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים, כי בכל מקום שנאמר השקפה לרעה, כפי שנאמר בסדום “וישקיפו” על פני סדום. ואצל מצריים, וישקף ה’ אל מחנה מצרים, וכאן כיון שעשו מה שנצטוו, נהפכה לטובה.
הכתב סופר שואל בשם אביו המאור הגדול החתם סופר זיע”א, למה כתבה התורה “השקיפה”, לשון שמרמזת לרעה, ואח”כ להפכו לטובה. הלא כיון שיהודי קיים את המצוות הביא ביכּורים לה’ ועשה מה שה’ ציווה אותו, התורה הייתה צריכה מיד לכתוב “הביטה” ולא לכתוב השקיפה שנזכרת בתורה במקומות לא טובים?
ונראה ליישב, כי ידוע לאנשי המעלה ולכל יודע ספר, כי הברכה בקניינים הגשמיים, היא על חשבון העולם הבא. ואיך התבטא המאור הגדול הקדוש מרן החפץ חיים זיע”א “ער עסט אויף זיין עולם הבא” (הוא אוכל מהעוה”ב שלו). וכמו האדם שכותב שיקים לחשבונו בבנק, ומרגיש הרווחה זמנית בכיסו, עד שהוא מקבל את דף החשבון עם הפירוט, ונוכח כי כל אגורה שיצאה מחשבונו לכיסו, נרשמה בטור הדף ב”חובה”. וכן הוא, בטובות העוה”ז וההצלחות בעשיית הון ונכסים, כי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות.
יוצא איפוא, כי כל השפע והברכה שצבר באסמיו ובאוצרותיו, היו על חשבון העולם הבא וממידת הדין הושפעו, ויש עושר שמור לבעליו לרעתו ח”ו כדי לתת לו שכר בעולם הזה, לשלם לו שכר מצוותיו בעולם הזה, ולדון אותו לכף חובה על עוונותיו בעולם הבא.
ברם כל זה נכון עד שהביא את בכורי פרי אדמתו לכהן. כי מטבע האדם כשרואה את ראשית בכורי יגיעו, תתקפהו התאווה ובעודו בכפו יבלענה. אבל האיש הזה אשר תורת ה’ תדריכהו בכל ענייניו הגשמיים, בראותו את ראשית בכורי תאנתו “כורך עליה גמי” ומקדישה לבכורים (“גמי” – ר”ת גדלים מעשי ה’). ועל ידי כבוש יצרו, שהוא ממלא את הטנא בבכורי פירות ותבואות ומעלה אותם לירושלים לבית ה’ ומניחם בעזרה, ומכריז קבל עם ועדה ומתודה ואומר: באתי אל הארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו וייגעתי וטרחתי לחרוש, לזרוע ולקצור לאו דווקא להעשיר את אסמי, אלא שע”י זה, יכולתי לקיים את כל המצוות התלויות בארץ. ובשעה שהאדם המאמין מכריז בחגיגיות “עשיתי ככל אשר ציוויתני”, כלומר שכל העשייה שלי הייתה במטרה לקיים “את אשר ציוויתני”.
אז נהפכת מדת הדין למדת הרחמים, ומעבירים את כל הקניינים הגשמיים מטור “החובה” לטור “הזכות”. ובכך נהפכת המלה “השקיפה” מרעה לטובה, ומתקיימת בו הבטחת התורה: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך”.
דהיינו שאדם מוכיח שכל הנאותיו בעולם הזה הם בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות ולעבוד את ה’ יתברך באמת הוא הזוכה לשתי העולמות. (מעובד ע”פ ספרו של ר’ חיים זוננפלד – חכמת חיים).
