בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר (חצי מנת בשר) וישתה חצי לוג יין.
בן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו (סיפוקו) ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. רש”י על פי הגמרא סנהדרין (עב.).
יש להבין, וכי גניבה פעוטה וזלילה וסביאה הן ערובה להידרדרות חסרת מעצור?
רבנו אברהם אבן עזרא זצ”ל עונה על כך, ותשובתו נוקבת ומעוררת לחשבון נפש
וזו לשונו: “והנה זה הנער הוא כמו אפיקורוס כופר בעקר, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם כדי להתענג בכל מיני מאכל ומשתה”.
הביאור הוא, אדם שאין לו בעולמו אלא סיפוק תאוותיו, שבראש מעיניו מילוי תענוגיו, אין לו תקוה. האדם צריך לדעת שיש תכלית ומטרה בעולם, שיש תכנים רוחניים, יש תורה ומצוות, יש חיים לאחר המוות, וצריך להתכונן לקראתם. יש דין ויש דיין. או אז יש מעצור לתאוותיו יש סייג לרצונותיו, יש בלם למעשיו. אבל אם חייו סובבים סביב עצמו ותשוקותיו, הריהו סכנה לעצמו ולחברה.
ביום הדין כל אחד עומד בתפילה לפני אביו שבשמים ומבקש ממנו “אל תבוא במשפט עמנו” רק “רחמינו כרחם אב על בנים”.
כדי שבקשות אלו ישמעו אנו צריכים לפעול בעצמנו לא להיות כמו אותו בן סורר ומורה שיגרום לאבינו אב הרחמן לומר – מוטב ימותו זכאים ולא ימותו חייבים, וישמעו הכל וייראו מהי התוצאה של “וייסרו אותו ולא ישמע אליהם”, שהרי אנו לוקחים משל אבינו לקנות בשר ויין, נוטלים שפע שניתן לנו כדי להתעלות ברחניות ומשווים אותו להנאת העולם הזה.
יש לנו לעצור בתהליך זה ולירא את ה’ במיוחד בחודש זה חודש הרחמים והסליחות ואז נוכל לבקש חיים טובים ומאושרים חיים “למענך אלוקים חיים”. (מעובד ע”פ מדשן ביתך)
