אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
התורה מדברת באדם שלווה כספים והגיע זמן הפירעון ולא פרע את חובו. נוטל ממנו בעל חובו משכון – אם יטול ממנו בגד יום – לא יקחנו בלילה. כשאין בו צורך, ישיבנו לבעליו עם שחר. אם הוא כר או כסת, יטלנו בבוקר וישיבנו לפנות ערב. שאם לא כן במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.
שואל רבינו עובדיה ספורנו ז”ל: מה יצעק, ועל מה יצעק? והלא הוא האשם, הוא חייב כסף ולא פרע בזמנו ומה ישמע הקב”ה במידת חנינותו?
התשובה לכך בדברי הגאון מווילנא. הגאון שואל מה משמעות תוספת המילים ושמעתי כי חנון אני? מה ההדגשה דוקא כאן של חנון אני?
מבאר הגאון מוילנא: בדרך כלל כשאדם חוטא באיזו עבירה, יש כביכול משא ומתן בבית דין של מעלה. מידת הדין תובעת להעניש אותו – הנפש החוטאת היא תמות, אך כנגדה מידת הרחמים דורשת להאריך אף.
ואיזו מהם בדרך כלל ידה על העליונה, מידת הדין או מידת הרחמים?
מבואר בחז”ל (רש”י בראשית א): כשראה הקב”ה שהעולם לא מתקיים בדין, שיתף רחמים בדין והקדים רחמים לדין. הרי שמידת הרחמים חזקה וידה על העליונה, ולכן אנחנו שורדים כאן בעולם הזה.
כל זה בכל החטאים. אבל כשאדם פוגע במסכנים, באומללים, בעניים, באביונים, באלמנות וביתומים – בשבורי לב, במקרה כזה מתהפך דינו. אדם כזה אף מידת הרחמים עומדת כנגדו ותובעת את עלבונם וצערם. נמצא שגם מידת הדין וגם מידת הרחמים שניהם באים לתבוע להעניש אותו. לאדם כזה התורה אומרת: ושמעתי – מי שמתעסק עם אלמנות, יתומים, עניים, מסכנים– ושמעתי, למה? כי חנון אני. הקב”ה אומר שמידת חנון – מידת הרחמים שלי תובעת את עלבונם, את הצער שלהם, ואחד כזה שגם מידת הדין תובעת להעניש אותו וגם מידת הרחמים עומדת כנגדו, איזה סיכוי כבר יש לו לצאת זכאי. לכן גם במשכון, אף שהמלווה צודק הוא נתן הלוואה על סמך המשכון מדוע אם כן הוא ייענש אם הוא יחזיר את המשכון בלילה, כי הקב”ה רחמן ומרחם על העני שקר לו בלילה ומידת הרחמים פוגעת במלווה. מאידך כשהמלווה מתנהג במידת הרחמים ומחזיר את המשכון בלילה הוא מעורר עליו את מידת הרחמים והקב”ה דן אותו לכף זכות גם בשאר דברים. (מעובד ע”פ דברי הגר”א רות א יט).
