“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִלִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ”.
המפרשים עומדים על כפל ושלוש הלשון. מדוע מזכר ענין ההשחתה שלש פעמים.
אומר המגיד ממזריטש, האדם חי בעולם בו ישנם שני סוגי מאוויים. האחד, הגשמיות, מטבע הדברים רוצה האדם לשדרג את מצבו הגשמי. וישנם מאוויים הרוחניים, הנשמה משתוקקת למלא את המאגרים ברוחניות. בתורה, מצוות ומעשים טובים. הנאה גשמית הנאה רגעית. בת חלוף. עובר רגע ההנאה, והאדם כבר מתחרט על הכל, הנאה רוחנית לעמת זאת הנה הנאה נצחית.
הבן איש חי מספר, יהודי אחד רכב על סוסו. לפתע הוא רואה יהודי עני, דל וכחוש, מאותת לו בשארית כחותיו לעברו. הוא עוצר ויורד מסוסו. אומר הלה בקול בוכים, אני חסר כל, כבר כמה ימים לא בא אכל לפי. עוד רגע ואני נוסח את נשמתי, נכמרו רחמיו של בעל הסוס. פתח את צרורותיו, האכילו והשקהו. לאחר שהעני השיב רוחו, פנה שוב לבעל הסוס בתחנונים. ראה, ההליכה קשה עלי מאד. אולי תוכל להובילני על סוסך אל העיר הגדולה. אמר היהודי לעצמו, נפלא, מצוה גוררת מצוה, אקיים בו אכילה שתיה ולוויה.
חשב היהודי גומל החסדים, הרי ההלך המסכן חוגר ברגליו, אם אושיב אותו מאחור, הוא לא יוכל להיאחז היטב בסוס. אושיב אותו קדימה ואני אשב מאחור. וכך אמנם עשה.
כשהגיעו לכיכר העיר, אמר בעל הסוס לאורחו, הנה, הגענו למחוז חפצך, רד בבקשה בזהירות, ולך לדרכך.
הלה החל לצעק בקול גדול, האינך מתבייש, אני לקחתי אותך טרמפ על סוסי, ואתה רוצה לגמל לי רעה תחת טובה? היהודי שלנו, שהופתע לחלוטין מרשעותו של אורחו, המשיך לדרוש ממנו לרדת מיד מהסוס ולהניח לו להמשיך בדרכו בינתיים, לקול הצעקות התאספו המוני אנשים, כשראו את המתנצחים, צדדו מיד בהלך. הלא כולם רואים שהוא בעל הסוס, שהרי הוא זה שיושב בקדמת הסוס ואוחז במושכות. הגברתן הזה שמאחור מנסה לנשל את המסכן מרכושו הדל.
ראה בעל הסוס כך, אמר, רק רב העיר יוכל להושיעני בחוכמתו וחסידותו. הלכו לבעל הבן איש חי. כששמע הרב את טענות הצדדים, הבין מיד מי בעל הסוס. נטל את בעל הסוס הצידה ואמר לו, אל דאגה, אני יודע שאתה דובר אמת, ואדאג שהסוס יחזר אליך. אבל, למד מהמקרה לקח. לעולם אל תתן ל”טרמפיסט” את ההגה ביד, אל תאפשר לאורח להשתלט עליך…
והנמשל, האדם מרכב מגוף ונשמה, הנשמה היא העקר. היא רוחנית ונצחית, לעומת הגוף הגשמי, הזמני, העכור, אין לנו בררה, אנחנו חייבים להוביל את הגוף אתנו כל ימי חיותנו עלי אדמות. אבל, תפקידנו הוא להשליט את הנשמה על הגוף, לא לתת לגוף, האורח, להוביל אותנו, לא לתת לו את המושכות…
ישנם בני אדם שכל חייהם כחגים. עוד הנאות ועוד הנאות, מפטמים את הגוף ונותנים לו כל תאוותיו, כל החיים סובבים סביב הגשמיות, לעבור לדירה גדולה ונוחה יותר, לרכוש רכב חדש, לאכול ולשתות, לטייל ולבלות, את החיים הרוחניים משאירים בקרן זווית. שיעור תורה פה ושם לצאת ידי חובה. תפלות חטופות, הלזה יקרא חיים?
כל יום, כאשר קמים בבקר ומתחילים את סדר היום, צריכה להיות החלטה ברורה, אני חי חיים רוחניים, עבודת ה’, למוד תורה, מעשי חסד. אמנם, אין לי בררה, חייב אני לספק גם את צרכי הגוף. אבל יודע אני מה העקר ומה הטפל.
אומר המגיד, זהו ותשחת הארץ מלפני האלקים”. מה היתה ההשחתה, שהארץ “היתה לפני האלקים”. הארציות גברה על הרוחניות, האדם קבל חיים מהקב”ה. עם החיים קבל ‘הוראות הפעלה’. ‘מדריך למשתמש’, בו ישנה הדרכה מפרטת כיצד עליו לפעל בחיי חיותו. אם האדם מועל בשליחותו, אינו פועל לפי ההוראות שקבל מבורא עולם, הרי זו התנהגות משחתת. (מעובד ע”פ ספר מפיק מרגליות)
