חודש אדר ב’ הוא לא בגלגל המזלות, אלא חודש מעל המזל. חודש שאפשר למשוך בו ישועות מעל הטבע. בע”ה נראה ניסים גדולים, נדרש מאתנו רק להיות בשמחה. שמחה מעידה על הכרת הטוב שיש לאדם לקב”ה, שמסתפק במה שיש לו ולא מתלונן. עצבות מעידה על כפיות טובה, לא רואה מה ה’ נתן לו, רואה רק מה שה’ לקח לו, תמיד מרגיש שחסר לו, “בטן רשעים תחסר”. מי שמתלונן היום על מה שחסר לו, גם כשיתמלא חסרונו הוא ימשיך להתלונן, כי תמיד יראה את מה שחסר. ואילו מי ששמח בעצמו ובמה שה’ נתן לו, עליו הקב”ה אומר, “ישראל אשר בך יתפאר”, השי”ת מתפאר בנו ומראה לכולם איזה בנים יש לו, ששמחים בו מתוך אמונה ואהבה, ובכך משתיק את המקטרגים.
הפרשה מסיימת את ספר שמות ומתארת את בניית המשכן. הקב”ה הקדים תרופה למכה והוקם המשכן שיגן על בני ישראל מכל סכנה של עקרב ושרף כאשר ילכו במדבר. וזה זמן לבניית המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו. המשכן נבנה במעשה חושב ומעשה רוקם, וכך המשכן הפרטי שלנו נבנה מרקמות, מכל מה שרקמנו וחשבנו בחיינו, מכל מה שפקד אותנו ולא ראינו ישועה, עכשיו זה זמן מסוגל לראות תוצאות. כמו שלאסתר לא היה כל סיכוי, היא לא נקראה אל המלך, הבינה שהיא בסכנה, “אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי”, וראתה רק מוות = רקמות, ולבסוף זכתה לרקום את הישועה של עם ישראל.
דרכי שמיים הם שהישועה באה דווקא בשעה שנראה שאין שום תקווה. “רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו השם”. הצלת השם באה דווקא שנראה כי רבות רעות וחרב מונחת על צווארו של אדם. ולא נראה כל סיבה לישועה. כי הבריאה כולה נועדה לנסות את האדם. ולכן מביא הבורא את האדם בסכנה עד שרואה שאין לו אפשרות לתקווה וע”י זה נבחן האדם אם אמונתו שלמה בקב”ה ולא התייאש מהרחמים. ואם אמונתו ראויה הוא מצילו ברגע האחרון ממש. כמו שנכתב על משה “ויצילני מחרב פרעה”. כי דרכי שמיים שההצלה באה דווקא “בחרב פרעה” כשהחרב מונחת ולא נראית דרך לישועה. ודרך האדם שמחפש מהלכים וסיבות לישועה שהם בעצם היפך האמונה והביטחון ואז נמצא שבוטח בסיבות, בוטח ברופאים בשדכנים, במעביד, בהשתדלות… ה’ רוצה שנגלה אותו בתוך הסיבות והמקרים, שנראה שהכל נעשה מכוחו הגדול.
אומר הרב וולבה, אחרי חטא אדם הראשון נהיה מיסוך, הסתרה, נראה שבזכות ההשתדלות שלנו, בזכות הפעולות הגשמיות והטבע נושענו– כמו לקחת תרופה מהרופא ולחשוב שבזכות התרופה התרפאנו, לעבוד כדי שתהיה פרנסה ולחשוב שזה מה שמביא לנו את הפרנסה, ללכת לשדכן כדי שיהיה זיווג ולחשוב שבזכותו מצא את השידוך. לא רואים שמקבלים הכל ישירות מהשם בלי תיווך של רופא, שדכן, עבודה… חטא אדם הראשון בלבל את כל המערכות ונוצרה הסתרה, לפני כן אדם הראשון היה בקשר ישיר עם השם, ראה איך מקבל הכל ישירות ממנו בלי תיווך. אבל אחרי החטא נדמה לאדם שחייב לעבור דרך הטבע. לכן בני ישראל התבלבלו בחטא העגל וחשבו שכמו שחייבים את משה שיהיה צינור שלהם להעביר את המן, ענני הכבוד, את התורה, ובלעדיו חייבים מתווך אחר.
לא בכדי נענשנו דווקא “בזעת אפך תאכל לחם”, כדי לבלבל אותנו בחובת ההשתדלות. העבודה שלנו אחרי החטא לתקן את הבלבול שנוצר ולחזור למצב שלפני החטא, להגיע למדרגה הקודמת של אדם הראשון לפני שנוצר מיסוך ונפלנו להסתרה. העבודה היא למרות שחייבים השתדלות, חייבים לעשות צינור לפרנסה, עדיין להאמין שרק השי”ת נותן לנו ישירות, צריכים ללכת לרופא אבל לדעת שלא ההשתדלות היא שמועילה, לא בזכות התרופה התרפאנו, אלא בזכות שהשם נתן רשות לרופא לרפא, ונתן רפואה בעשבים. צריך צבא, אבל “אם ה’ לא ישמור עיר, שווא שקד שומר”. ונכון שה’ אמר אין שמחה ללא אישה, אבל אם מאמין בשם יודע שיכול להיות שמח גם אם עדיין לא הגיע הזיווג המתאים. רק השם נותן שמחה ורפואה. להאמין שלא ההשתדלות היא שעוזרת אלא רק השם יכול לרפא, להציל, להגן. אם חושבים שהאמצעי המתווך הוא המושיע, זה חטא העגל.
אמונה זה היכולת להיות בחושך ולא להתייאש ולאבד תקווה, לדעת שיש תכלית לחושך ויש לו גם קץ, “קץ שם לחושך”. דווקא הנשמות הגבוהות נופלות למקומות נמוכים כדי לאסוף ניצוצות קדושה שנפלו למקומות הנמוכים האלה. ה’ רוצה את זעקת הלב דווקא מהמקומות הנמוכים והחשוכים, שאדם מחפש את קרבתו מהמקום הזה ושואל ,‘איכה’, איפה אתה? מחפש את ה’, למה עזבתני?
אסתר בתורה מניין? “אסתר אסתיר פניי”, הנהגה של הסתרה, מרגישים במשבר, בחושך ומשם זועקים לה’. רק שמבינים שאין עוד מלבדו, אז השם מתגלה בחיינו וזוכים לשמחה אמיתית.
מדוע נכתב במסכת מגילה שאסתר ביקשה שיכתבוה לדורות? מה היא צריכה שם וכבוד? אלא למען להורות לעם ישראל שדווקא בזכות שהייתה יתומה ובמצב של שפלות השם רומם למדרגה כזאת עליונה שיכולה להושיע את עם ישראל. רק מי שנמצא בשפל השם ירומם אותו למדרגה העליונה. רצתה להודיע לבני ישראל לדורותם שלעולם לא יתייאשו ממצבם השפל. כותב המהר”ל שכדי לנצח את עמלק צריך להגיע למדרגה עליונה מאוד ולא יגיע אל המדרגה הזאת רק יתום ומי שנמצא בשפל המצב. “אני מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח”.
בכל אחד מאתנו יש מלכת אסתר. אסתר לא ראתה את עצמה למרות שגדלה כיתומה ונלקחת בכפייה אל מלך גוי, היא לא נכנסת לדמות של הקורבן המסכנה שהחיים התאכזרו אליה, אסתר נותנת כח לכל אחד להתגבר ולעשות ונהפוך הוא מקורבן שנאלצת לשתוק ולא להגיד את מולדתה, ולא יכולה לבוא אל בעלה בלי שתקרא, שבויה אצל האויב, היא הופכת להיות המושיעה של עם ישראל. בהתחלה מרדכי מצווה אותה ללכת אל המלך ואז זה מתהפך והיא מצווה אותו לצום ולהתפלל עם כל העם.
אדם נזרק למקומות חשוכים, רגשיים ונפשיים ובכלל, ר’ נחמן אומר שדווקא מהמקום הנמוך והחשוך אדם צריך לזעוק ולהתחבר לקב”ה. דווקא מתוך הכאב והצער יזעק אליו כמו מרדכי, “ויזעק זעקה גדולה ומרה”, ואסתר זועקת, “אלי אלי למה עזבתני”, להתחבר אל ה’ דווקא מהמקום הכואב, מעומק הלב, השם רוצה את זעקת הלב, “רחמנא יבאי באי”, ה’ רוצה את הלב שלנו. ואז זוכים לגלות את טוב ה’ בחיינו.
יהי רצון שנזכה להתחבר אל ה’ מכל מצב ולגלות את טובו בחיינו!
