ההבדל בין רועה אמיתי למנהיג אמיתי, כפי שנדון בפרשת פנחס ובדרשות חז"ל, טמון בכוונת הרועה: רועה אמיתי, בדומה למנהיג אמיתי, דואג אך ורק לטובת הצאן (העדה) ולא לטובתו האישית. זאת בניגוד לרועה שרועה את צאנו שלו, אשר כוונתו לרוב היא לרווח אישי. משה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה שימנה מנהיג שידאג לטובת העדה בלבד, כפי שנאמר: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז טו). הטקסט ממשיך להסביר את ההבחנה בין שני סוגי רועים: רועה הרועה את צאנו שלו, שמתכוון לטובתו העצמית (למכור במחיר גבוה), ורועה כשומר חנם את צאן חבירו, שמתכוון אך ורק לטובת הצאן. הרועה האמיתי נושא בטורח גדול בהדרכת צאנו בדרכים חלוקים, מותאם לכל אחד לפי טבעו, עד שיסכים את כולם לדרך אחת. דוגמאות לכך הם יעקב אבינו, משה רבנו ודוד המלך, שכולם היו רועי צאן לפני שהגיעו למעלתם. משה ביקש פרנס שידאג לעדה ולא לעצמו, שכן פרנס שאין כל מגמתו לטובת העדה אינו פרנס טוב.
בספר הליקוטים “קהלות יצחק” מובא, שכאשר נתקבל הדרשן המפורסם מו”ה יעקב זצ”ל למגיד מישרים ומורה צדק בקהילת קודש וילנא (בשנת תרמ”ג) בדרשתו הראשונה בפני צאן מרעיתו, דִּבֶּר על מה שנאמר בפרשתינו כאשר ביקש משה רבינו שיפקוד ה’ איש על העדה, כדי ש”וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה”.
שלכא’ קשה מדוע לא קיצר משה רבינו ע”ה בלשונו “ולא תהיה עדת ה’ כצאן בלי רועה”, ומהי המשמעות של התוספת בפסוק “אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה”?
והיישוב לכך: שיש להבחין בין שני סוגי רועים. יש רועה הרועה את צאנו שלו השייך לו, ויש הרועה כשומר חנם את צאן חבירו. הבדל גדול יש בין שני סוגי הרועים הללו, כאשר הוא רועה את צאנו שלו, הוא לא מתכוין בדרך כלל לטובת הצאן, אלא לטובתו שלו עצמו. כי אם הצאן היה בריא ואולם, שמן וטוב, או אז יוכל למוכרו במחיר גדול, ויהיה על הצאן ביקוש רב, ורווחיו הכספיים יהיו גדולים. אבל כאשר הוא רועה את צאן חבירו, הרי כשהוא משקה ומאכיל את הצאן הוא באמת מתכוין אך ורק לטובת הצאן, שהרי אין לו שום נגיעה אישית או רווח אישי מן הצאן שאיננו שלו, וכל כוונתו על כרחך לטובת הצאן בלבד.
הרועה האמיתי סובל ונושא טורח גדול בהצטרכו להדריך צאנו בדרכים חלוקים, את שה הבריאה והחזקה בדרך אחת, והנהלאה בדרך אחרת, המישרות אורחותיה בדרך אחת, והמשרכת דרכיה בדרך אחרת, כן ענין המנהיג צאן אדם שוה בשוה, המתגאים ינהל בדרך אחת והענוים בדרך אחרת, המשכילים בדרך אחת, והפתאים בדרך אחרת, הטובים בדרך אחת, והנבלים בדרך אחרת, ולתת לכל אחד חקם לפי טבעם, עד שיסכים [ויטה] את כלם לדרך אחת.
ולזה נזדמן מאת האל ית’ להיות מבחר הברית – יעקב אבינו. – ומבחר הנביאים – משה רבנו ע”ה. – ומבחר המלכים – דוד בן ישי. – כלם רועה צאן, טרם באו לתכלית הצלחתם ומעלתם לסדר להם סדר ההשגחה בהנהגתם.
לכך בדיוק נתכוין משה רבינו ע”ה. ידוע ידע שישראל לא ישארו ללא פרנס ומנהיג. בטוח היה שיימצאו אנשים רבים שיחפצו לזכות במשרה רמה זו. אך על פי רוב פרנסים כאלה אינם מתכוונים אלא לטובת עצמם – למצוא מזה את פרנסתם וכדו’. לכן ביקש מאת הקב”ה שיפקוד על העדה פרנס כזה “אשר יצא לפניהם וגו’ ולא תהיה עדת ה’ אינן כצאן אשר אין להם רועה”. כלומר רועה כזה שאינו דואג להם אלא לעצמו הרועה שלהם, אלא הם של הרועה. פרנס שאין כל מגמתו אך ורק לטובת העדה, אינו פרנס טוב. (אוצר התורה. והמאירי במגן אבות)
