בתחילת הפרשה אומרת התורה, רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם “הַיּוֹם” בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם “הַיּוֹם”….
לכאורה תיבת “היום” בשתי הפסוקים נראית מיותרת, והתורה יכלה לכתוב אותם בלי תיבת היום, “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם בְּרָכָה וּקְלָלָה… אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
יש ליישב זאת על פי משל, ביהודי תם שבא לשאול את הרב: “רבי, אני חפץ בכל ליבי להיות ראוי לעולם הבא, הורני אורחות חיים”, שמע הרב וענה לו: דמה לנפשך כי יש רק מצוה אחת לעשותה, וכי אתה היהודי היחיד בעולם, ואין עליך לקיים מצוות אלא ביום זה בלבד. ועתה אבאר לך…” אך הרב לא הספיק לדבר ואותו עם הארץ קם על רגליו והלך משם לחנותו לממכר בדים.
והנה עודנו עומד ומוכר בדים, נכנס לשם יהודי, בחר אריג ושילם תמורתו. אך בטעות במקום שני דינרים נתן שלשה, המוכר הבחין אבל לא אמר דבר, והקונה פנה והלך לדרכו. שעת הצהרים הגיעה, ובטנו החלה להציק, ופנה הביתה לאכול. נכנס ואמר לאשתו: “הגישי לי את האוכל עם פיתות וחמוצים”. ואשתו תוך כדי הגשת המאכל לפניו אמר לו: “טול ידים”. ענה לה: “אין צורך, היום בבוקר הייתי אצל הרב שפסק כי די לי במצוה אחת היום, וכבר הנחתי בבוקר תפילין ובנוסף גם התפללתי והרי זה די והותר, ומחר גם מזאת אהיה פטור, ומה את נועצת בי עינים כך אמר לי הרב, באמת”.
פיה של אשתו נפער בתדהמה, ומישהו נקש בדלת. הקשיש שהיה אצלו בחנות נכנס ואמר: מחילה, הבוקר קניתי אצלך אריג, ועתה נוכחתי לדעת ששילמתי לך דינר אחד יותר, החזר לי אותו בבקשה.
“אמנם כן” – ענה המוכר, אך מה בכך? היום הייתי אצל הרב והוא אמר לי לחשוב שאני היהודי היחידי בעולם, אשר על כן כבודו חשוב בעיני כגוי, “וטעות הגוי מותרת”..
האשה אמרה דעתו של בעלי נתבלעה עליו, “הוא השתגע”. והקשיש גם הוא צרח בקול לא לו, והאיש שראה כל זה קם ונס על נפשו, לבית הרב לתבוע הסבר.
הרב אמר לו אמנם הוריתי לך שלשה דברים, ראשית, אמרתי, עליך לחשוב שיש רק מצוה אחת לעשותה. וכוונתי הייתה שהרי יש לנו תרי”ג מצוות לעשות, והעצל אומר לנפשו: מצוה הבאה לידי – אוכל להחמיצה, שכן אם לא אקיים זו – אקיים מצוה אחרת, שכן יש מבחר עצום. ואף באותה מצוה אומר הוא לעצמו: מה לי למהר, היא לא תברח. לפיכך יושב הוא מול הספר, ומרשה לעצמו לחלום, אמנם יש כאן מצות תלמוד תורה, אבל היא לא תברח, אפשר ללמוד גם בשעה הבאה. בא עני לבקש צדקה, והוא מניד בכתפיו, אמנם יש עמו מעות, אבל יבוא עני אחר, ואולי יתנם לו… לכן אמרתי, אל תחשוב חשבונן של מצוות, יהיה דומה בעיניך כאילו רק מצוה זו לפניך, ואין עוד. “רק לימוד זה, רק תפילה זו – רק מצוה זו שבאה לידך.”
“זאת ועוד אמרתי: דָמֶה בנפשך שאתה היהודי היחיד בעולם, והוא מפני שכאשר באים להתרים לצורך מצוה, משתמט כל אחד ואומר: הלוא יש אחרים חוץ ממני. וכך נדחה העני מאחד לאחד, ונותר בדלותו. וכן, כאשר יש ללכת לשיעור תורה, אומר כל אחד: מדוע אעזוב ביתי בשעת לילה, ויש גם גשם וקור בחוץ, הלוא יש עוד משתתפים בשיעור חוץ ממני, ובנתיים, כל אחד אומר זאת ולכך אפי’ מנין אין שם. והוא הדין במה שאמרתי לך לחשוב “כאילו רק היום עליך לקיים מצוות”, וזאת כדי שלא תדחה המצוה מיום ליום, עד שתדחה כליל.”
וכל זה נלמד מהכתוב בפרשת עקב: “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות” – פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים? אלא שזוהי הוראה לכל אחד ואחד, תחשוב “כל המצוה” – שיש רק מצוה אחת, וגם “אשר אנכי מצוך” – כאילו רק אותך ציוה ה’, ואתה היהודי היחיד בעולם, ובנוסף לכך “היום” הזה ותו לא, ואם כל אחד ואחד יחשוב כך, אזי “תשמרון לעשות” כולם יקיימו את כל המצוות. (מעובד על פי ספר מטה יהודה לאזארוב)
