במדינות הצפון ידוע הדיכאון כתופעה מוכרת ונפוצה. במדינות בהן בחורף אין כמעט שעות אור ורוב היממה שקועה בחשיכה, רמות הדיכאון של האנשים בכמות ובעומק גבוהה מכל מדד עולמי אחר. המדענים תולים את הסיבה לבעיה בהעדר שעות אור מספקות. במדינות אלה מקבלים אנשים מנות מרוכזות של אור על ידי מכונות המספקות לנפשם את האור החיוני כל כך לבריאות הנפש.
תופעה זו מעלה שאלה ותמיהה: מדובר באנשים שחיים במציאות זו מרגע היוולדם, איך זה שאחרי עשרים, שלושים וארבעים שנה של מחזוריות הם לא התרגלו עדיין לתופעה והיא מטרידה, מפריעה ורק הולכת ומזיקה יותר. זאת במקום לגלות הסתגלות כלשהי, שאם לא תפחית את התופעה, לפחות לא תגביר אותה.
מדענים שחוקרים את התופעה שממנה סובלים מיליוני בני אדם הגיעו למסקנה מפתיעה למדי: בעבר, כלומר מאות שנים ואולי אלפי שנים, חיו במדינות אלו רק בעלי חיים, שהסתדרו היטב. הדובים ישנו כל החורף, כמו שהם עושים גם היום, והציפורים נדדו לארצות חמות. התפתחות הקִדמה שינעה למדינות הצפון בני אדם שגופם לא בנוי מלכתחילה לתרדמה של חצי שנה או למעוף למקום רחוק לפרק זמן ארוך. הם התבססו במקום ובנו מדינות כמו כל מדינה, עם שעון נוכחות במקום העבודה ולימודים סדירים, עם שעת קימה ושינה נורמליים. אבל השעון של העולם המודרני לא מסונכרן עם שעות החשיכה הרבות ולא מתואם איתם. גופם ונשמתם של התושבים, למרות מאות שנות מגורים במקום, עדיין לא בנוי מספיק להתמודדות עם שעון כזה, ולכן לא פיתח מנגנון הישרדות. לכן תופעת הדיכאון והנלוות אליה גבוהה מאוד במדינות הללו.
ואם נתמצת בפשטות: לפעמים ההסתגלות לקידמה לא מתאימה לבני אדם מסוימים, וכיוון שהם מכריחים את עצמם, בשל אילוצים שונים, לחיות בצורה מסוימת ולהסתגל – הגוף והנפש מתנגדים והתוצאה במקרה זה היא דיכאון.
לא מעט אנשים חווים קונפליקט גדול בין הקידמה לבין היכולת והרצון שלהם. הקונפליקט מתעצם כאשר יש מי שרוצה לחיות את חייו בצורה מסוימת אבל העולם סביבו מצפה ודורש ממנו לחיות אחרת. מה קורה כשיש זוג שאחד רוצה לחיות עם כל החידושים המודרניים שאפשר לקנות, להשיג ולחוות ואילו השני לא מעוניין ורוצה להישאר במקום הנוח, הבטוח, המוכר והנעים שלו? מה קורה כשהם רוצים את אותו הדבר אבל הוא רץ והיא מהססת או להיפך? התוצאה: חילוקי דעות קשים ביותר עד כדי פרוק החבילה, ולא בכדי.
פעם היה ידוע שכשסופרים דור, משמע עברו 20 שנה, אחר כך החלו הדורות להצטמצם וחישובי הדורות היו עשר שנים ומטה. החיים שלנו החלו לדהור, הכל נהיה מהיר ועצבני, חסר מנוח וחסר זמן, יש קיצורי דרך וכל יומיים המצאה חדשה, ומה שהיה הכי מעודכן ומיוחד אתמול כבר לא שווה, כי היום יש חדש יותר. לו היתה המודרניות הזו קשורה רק לטכנולוגיה כזו או אחרת, עוד אפשר היה לנסות לעכל, אבל הבעיה היא שאותה מערכת חפצים שהשתלטה על חיינו היא רק סימפטום למה שקורה. העולם חסר סבלנות, מאיץ תהליכים, הכל מתחדש, הכל רץ, הכל מתיישן מהר מידי, ויש מי שחייב להיות שם ושהכל מעודכן לו, צורך שבמקרים רבים לא עולה בקנה אחד עם הסביבה הקרובה. לדוגמא, מקרה בו הבעל טוען ש”אנחנו חיים במאה העשרים ואחת ואני לא רוצה להישאר מאחור” ואילו האישה אומרת: “אני רוצה את החינוך הטהור כפי שגדלתי עליו ולא מוכנה למשהו אחר”. או בעל שרוצה לשלוח את הילדים למוסדות לימוד בהם למד הוא וגם אחיו, היא אומרת שהגיע הזמן להתקדם. היא רוצה לבוש יותר מודרני, הוא רוצה בית ספר אחר. אז כבר חילוקי הדעות הם לא על מכשיר כזה או אחר, אלא על שיטה ודרך, כשאותו אחד או אחת מזכירים בדיוק את הסיבה לדיכאון ארצות הצפון, מישהו שם, גופו ונשמתו לא הסתגלו למציאות ולא משנה כמה זמן עבר.
חשוב לבחון תמיד איפה בן הזוג נמצא ולהבין שאנחנו לא תמיד מתקדמים באותו הקצב. קידמה, כמו כל דבר, יכולה להיות מבורכת ויכולה להיות ההיפך. חשוב שנבין שלפעמים הרצונות והצרכים נגזרים משנת הלידה, ממקום הגדילה והשפעת הסביבה וזה משליך על שלום הבית הרבה יותר משחשבנו. ולפעמים צריך פשוט להתאים את הקצב.
