צו החיים “תן וקח”, כך נברא העולם: שכל אדם יהיה משפיע ומקבל, ומי שאין בו שניהם כאחד- הריהו כאילן סרק. (ר’ יצחק מזידיטשוב)
עצם ההסכמה לקבל היא כשלעצמה מהווה הנתינה הגדולה בין שני בני זוג.
כשאנו לא מאפשרים לעצמינו לקבל, אנחנו בעצם לא מאפשרים לצד השני לתת. במצב כזה מערכת היחסים אינה מאוזנת, ובני הזוג ימצאו את עצמם מתלוננים על כך שהצד השני הפך להיות מרוכז בעצמו וחסר התחשבות. אך אם נתבונן נמצא שבעצם מי ש”חסר התחשבות”, הוא אותו הצד המתלונן שלא מאפשר להעניק לו.
במובן מסוים אנחנו במצב של “מאד רוצים לקבל”, ובמיוחד מבני הזוג שלנו, ובפועל אנחנו לא נותנים לעצמינו לקבל באמת. ככל שאנחנו יותר בנתינה, כך הצד השני פחות יכול להיות בנתינה כלפינו. ככל שאנחנו פחות מאפשרים לעצמינו לקבל, כך גובר הרצון יותר ויותר לקבל, אך אנו לא תמיד מאפשרים זאת. מציאות זו יוצרת מעגליות לה שותפים שני בני הזוג בעודם חשים אי שביעות רצון הדדית בקשר ובחיבור ביניהם.
אחת התובנות המעניינות על מהותה של הזוגיות המודרנית היא שתחושת הסיפוק ביחסים בין בני הזוג קשורה בעיקר לחוויה הרגשית, יותר מאשר לחלוקת התפקידים ביניהם: מה קורה בזוגיות ובמשפחה כשאנו נותנים “יותר” ומקבלים “פחות”? ולהיפך, מה קורה כאשר אנו נותנים פחות ממה שאנו מקבלים? או כאשר אנו נותנים “המון” אך לא את מה שהשני זקוק לו? האתגר העומד בפני זוגות השואפים ליחסים הוגנים ושוויוניים הוא לכונן מערכת יחסים בה קיים איזון בין מה שאנו נותנים לבין מה שאנו מקבלים. הדדיות בנתינה וקבלה יוצרת תחושת שוויון ונורמה רצויה ומקובלת המכבדת את שני הצדדים.
בדרך כלל ניתן להבחין שנתינת יתר בזוגיות מצד אחד ללא קבלה מהצד השני עלולה לפגוע וליצור מערכת יחסים תלותית המלווה בחוסר כבוד בין בני הזוג, כשצד אחד כל הזמן מקבל ואילו הצד השני בתחושה שהוא מבזבז אנרגיות על נתינה, ריצוי והניסיון להוכיח כי הוא הטוב ביותר מבין השניים. כאשר מופר האיזון ומסתבר שצד אחד משקיע הרבה יותר, נוטל על עצמו תפקידים רבים יותר, נושא על כתפיו את רוב העול ומעניק הרבה יותר רגש, נפגעת תחושת הכבוד העצמי, ואת מקומה תופסים העלבון והכעס היוצרים יחדיו תחושת תסכול רב.
זוגיות בריאה וקיומה לאורך זמן היא אחת המשימות המורכבות ביותר בחיינו כבני אדם. לעיתים מה שחסר לנו חסר גם לבני זוגנו, אך לא תמיד אנחנו יודעים להביע את המחשבות והרגשות שלנו בפניו. שיחה כנה היא הצעד המומלץ ביותר לעשות על מנת לחשוף את רגשותינו במערכת הזוגית ולשוחח על מה שחסר לנו בקשר ובמה היינו רוצים לשפרו. הרי שמאז שנישאנו עברו שנים, התרחבה המשפחה, חלו שינויים בחיי המשפחה, ובהתאם לכך גם בצרכים הפיזיים והרגשיים שלנו. מה שאהבנו פעם אינו בהכרח אהבתנו גם בהווה, לכן כדאי לשתף את בני הזוג בשינויים פנימיים שעברנו וברצונות אחרים שהתהוו עם השנים.
כיצד נדע לאזן בין נתינה לקבלה ?
אם איננו יודעים כיצד להעניק ולקבל , ניתן לעשות זאת בדרך של חשיבה בהיפוך: עלינו לחשוב מה היינו רוצים לקבל מבן זוגנו, ומה היה גורם לנו להרגיש טוב יותר. בדרך כלל תחושות בני הזוג נמצאות על פלטפורמה משותפת, גם אם לעיתים מעט שונה, אך עדיין על אותו הציר.
מי שמשקיע, אפילו בקטנות, במקביל גם יקצור את הפירות. הענקה ופינוק הדדי היא דרך אפקטיבית להעצים ולמנף את הזוגיות למקום טוב יותר. ערך השוויון ביחסי הנתינה והקבלה בין בני הזוג אינו רק הוגן מהבחינה המוסרית, אלא יש בו ערך פסיכולוגי חיובי בשמירה על תחושת חיבה ורצון להישאר בתוך המערכת לתקופה ארוכת טווח בשלווה ונינוחות.
לסיום נציין כי קשר זוגי יציב ובעל חוסן מבוסס על טיבה של השקעה הדדית. הצורך בהדדיות מוטבע בנו מעצם בריאתנו. כל מאחד מאתנו כמה לקבל יחס חם גם מבלי לבקש. קבלת יחס כזה הוא שיפתח את ליבנו להעניק בחזרה.
