ויְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר…
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּו….
בתחילת הפרשה רואים אנו שהתורה מצווה על קרבן העולה אך עולות כאן מספר שאלות:
א. מדוע מזכירה התורה ציווי קרבן העולה קודם ציווי שאר הקרבנות. כמו כן, בפרשה הקודמת הוזכרה העולה קודם הכל?
ב. הסברא מחייבת, כיוון שקרבן עולה באה על הרהור הלב ושאר קרבנות באים על המעשה כחטאת וכאשם צריך שיקדים אותם, ומדוע הקדים העולה ותלה החטאת והאשם בה באומרו “במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת” (ו, יח). וכן אמר “במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם” (ז, ב)?
ביאור העניין: ידוע כי היו ליצני הדור אומרים איך יהיה אהרן ראוי להקריב ע״ג המזבח, מאחר שהוא מאליו ומעצמו בלי שום אונס בנה המזבח שהקריבו עליו לעגל? בשלמא על עשיית העגל היה אנוס כי היו הורגים אותו אם היה מסרב. אך על המזבח לא בקשו ממנו, אלא מעצמו עשה, דכתיב “וירא אהרן ויבן מזבח לפניו” (שמות לב, ה). אך באמת יש תשובה ניצחת לדבריהם, דהיא הנותנת כי מחמת כן, נעשה ראוי להקריב על מזבח ה׳ יותר מאחרים, יען כי בזה נתכוון להציל ישראל מן הכליה. משל: לבן מלך שרכב על סוסו ויצא ליער לצוד חיה לבדו ואין איש אתו. וביער היו נחבאים שודדים אכזריים תוך מערה אחת, ויראו אותו מרחוק מבין אילנות היער, ויסכימו לשלול אותו ולהורגו, כי זו היא מלאכתם שוללים והורגים, כדי שלא יגידו עליהם, וכ״ש זה שהוא בן המלך, איך אפשר לשלול אותו ולא יהרגוהו? ויהי בהם אחד שחס על בן המלך, כי יחיד הוא לאביו. ויאמר להם, מה נחשב זה הנער אשר כולנו נעמוד עליו להרגו? הכנסו אתם למערה ואני אעמוד פה, וכאשר יקרב לכאן, תכף ומיד אהרגנו ואשליכהו באחת הבורות שביער, ואביא לכם את השלל ונשמחה בו.
וכאשר קרב בן המלך, שלל אותו ויקח גם את סוסו, וישלחהו חפשי בכותנתו בלבד, וחזר הבן לאחוריו לעיר המלוכה ויגד לאביו. וזה הביא להם השלל ויחלקהו ביניהם, אך בן המלך ידע את האיש אשר שלל אותו, והכירו מי הוא. וכאשר הגיד לאביו, תכף שלח עבדים ויתפסוהו לזה האיש, ויצו המלך לתלותו. אך קודם התליה יניחו רגליו בסד, ויכוהו במקלות גדולות על רגליו, לצערו בפני המלך, וכן עשו. ויביאו מקלות ויכוהו על רגליו, וזה האיש המוכה צועק: אך לבי, אך לבי. וישמע המלך ויאמר להביאו לפניו. ויאמר לו: למה תצעק אך על לבך, והלא מכים רגליך? ויאמר, אני צועק על לבי שהוא הביא לי את המכות האלה! אמר לו המלך: לא כי, אלא רגליך אשר רצו לקראת בני, וידיך אשר שללו אותי, הם הביאו לך המכות האלה. אמר לו האיש: לא כן, אלא לבי שהיה רחמן ונתמלא רחמים על בנך, הוא שהביא המכות האלה. הלא תדע כי דרכן של לסטים הורגים ושוללים, ומי פתי ישלול את בן המלך ולא יהרגנו? והלא ודאי ילך ויגיד עליו ויהרגהו. אלא כך וכך היה המעשה, ואני חסתי עליו שלא יהרגוהו, ונכנסתי בעובי הקורה, והייתי מוכרח לשלול, שאם לא אשלול אותו היו הורגים אותי, כי יאמרו איה השלל? על כן, אם לא היה לבי רחמן הייתי הורגו, ולא הייתי מוכה במקלות אלו. ויאמר המלך: דבריך טובים ונכוחים, אתה היית סיבה להחיות בני, על כן במה אשלם לך גמול? אין זאת אלא “אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי” (בראשית מא, מ). וכן עשה, הלבישו בגדי המשנה, “וישם רביד הזהב על צוארו” (שם מא, מב). וכל השרים היו נושקים שוליו.
נמשל: וכן היה עם אהרן הכהן ע״ה אשר ראה כי ערב רב הם יבנו המזבח אשר נעשה העגל כדי להכשיל את ישראל, להקריב עליו לעגל ביום ההוא, כי היו יודעים האמת שלמחר יבא משה רבינו ע״ה, ומעשיהם בטלים, לכך היו משתדלים לעשות המעשים ביום ההוא דווקא, ובחמישה רגעים היו בונים המזבח. ואילו היה נשאר כמה שעות, ביום שהיו מניחים את ישראל להקריב לעגל ע״ג המזבח, אז לא היה לישראל תקומה ח״ו, בדבר הזה והיה נגזר כליה עליהם ח״ו. מה עשה? הכניס עצמו בעובי הקורה וזימן עצמו לדבר זה, כאשר עשה אותו האיש בראותו שהליסטים רוצים להרוג את בן המלך, שהכניס עצמו בדבר זה, שהוא ישלול ויהרגהו. וכן עשה אהרן הכהן ע״ה, אמר להם: אני אבנה את המזבח, וע״י כך, העביר כל היום ההוא בעסק בניינו, כדי שלא יקריבו עליו לעגל באותו היום, ויהיה ח״ו כליה לישראל שהם בניו יתברך. ואהרן ידע, כי בבוקר השכם, ירד משה רבינו ע״ה מן ההר, ויתבטל העניין הזה. וכן היה.
שישראל לא נכשלו בהקרבה, ורק ערב רב הקדימו להקריב בהשכמה. ותכף ירד משה רבינו ע״ה, וניצולו ישראל מן הכליה שנתבטל הדבר הזה, וישראל לא הקריבו, כי לא היה זמן, שתכף בא משה רבינו ע״ה. נמצא, אהרן הכהן ע״ה סיכן עצמו בבניין המזבח כדי להציל את ישראל מן הכליה. וכמו שעשה אותו האיש לבן של המלך, ולכן כמו שגמל המלך טוב לאותו האיש שאמר לו “אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי”, כן זכה אהרן הכהן ע״ה לכבוד הזה שהוא יהיה המקריב ע״ג מזבח ה׳ גמול ידו שהחיה את ישראל בבניין אותו מזבח שבנה בידו.
ובזה בטלו דברי ליצני הדור. ועל כן, הואיל ועשה אהרן הדבר הזה מרחמנות הלב שלו, שנתמלא רחמים על ישראל שלא יהיה בהם כליה ח״ו. לכך כאשר ציווה השי״ת על הקרבנות הקרבים ע״ג המזבח הקדוש הזכיר תחילה קרבן העולה אשר באה בעבור הלב. ולכן בפרשה הזאת חזר וייחד הדיבור של ציווי הקרבנות על שם אהרן ובניו וזכר את העולה הבאה על הלב תחילה. לומר, אל תסתכלו במעשה של אהרן בבניין המזבח אלא הסתכלו ברחמנות לבבו שהיה לו במעשה בניין המזבח ולכך בדין הוא שיזכה לכבוד הזה שיהיה הוא מקריב על גב המזבח הקדוש את קרבנות ישראל.
וע״פ זה יובן המדרש בפרשה זו “קח את אהרן” זה שאמר הכתוב, “אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך”, ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא פתר קרא, באהרן בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכו׳, א״ל הקב״ה לאהרן, “אהבת צדק”, אהבת להצדיק את בני ושנאת מלחייבם. “על כן משחך אלוקים אלוקיך”, אמר לו חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה. לכך נאמר “קח את אהרן ואת בניו אתו”. עכ״ל. וע״פ המשל הנ״ל יבואו דברים הנזכרים על נכון, אהבת להצדיק את בני ע״י בניין המזבח שבנית אתה כדי להעביר היום ולא יקריבו עליו. וגם במעשה העגל לא עשית בשביל טובת גופך שלא יהרגוך. אלא “ותשנא רשע” כדי שלא יעשו רשע עצום להרוג כהן ואז אין להם תקומה, “על כן משחך אלוקים” וכו׳. בעבור טוב לבבך זה ראוי שאתה תהיה על ביתי, ועל ידך קרבים הקרבנות במזבחי. לכך, “קח את אהרן ואת בניו אתו” כי יהיו בניו טפלים לו וקח אותו שהוא יהיה עיקר בכהונה גדולה. (בן איש חי דרושים על התורה – מועבד ע”פ ספר דודאי ראובן).
