כולנו מכירים את התחושה הלא נעימה כאשר אדם שעשינו בשבילו מעשה חיובי אינו מחזיר לנו טובה כפי שהיינו רוצים שיחזיר. תחושת הכעס והרגשת הפגיעות באה לידי ביטוי באמירות שאנו שומעים הרבה מהורים, בני זוג ומכרים: “אחרי שנתתי לו הכל – ככה הוא/היא מתנהג/ת אליי?” אחרי כל מה שעשיתי בשבילו/לה – הוא/היא פוגע/ת בי ככה?” לכאורה, זוהי אמירה לגיטימית שמושכת באופן אוטומטי רחמים עצמיים ותחושת קורבנות מתגמלת. אך מאחורי התחושות והאמירות נמצאות אמונות שהושרשו בנו עוד בילדותנו הגורמות לנו לפרש באופן שונה לגמרי את המציאות.
אחד הערכים שמלמדים אותנו מגיל צעיר הוא ערך הנתינה. עוד בילדותנו לימדו אותנו לחלוק עם האחר – עם האחים שלנו, עם החברים שלנו ועוד. לימדו אותנו שלחלוק עם האחר, גם עם זה על חשבוננו, זאת מעלה שאמורה לתגמל אותנו. ההורים שלנו מוחאים לנו כפיים ושמחים כאשר אנו חולקים צעצועים שלנו ופרטי לבוש עם האחים שלנו ומכאן אנו למדים מהאנשים הכי קרובים אלינו שנתינה היא חיובית וחשובה. התנהגויות אלו יוצרות אצלנו אמונה: “אם אני אתן – יאהבו אותי ויעריכו אותי”. כך הופכת הנתינה כתנאי לכך שיקבלו אותי.
הבעיה מתחילה בכך שבאותו המקום שבו ההורים מעודדים אותנו ואוהבים אותנו על כך שאנחנו חולקים, באותה הנשימה הם לא שואלים אותנו – מה אנחנו רוצים באותו הרגע? מה חשוב לנו? הם כועסים עלינו אם אנחנו לא חולקים במקום לבדוק מהם הצרכים שלנו. מכאן הלמידה היא שהנתינה לאחר יותר חשובה מהצרכים שלנו ואנו צריכים לוותר על ה”עצמי” שלנו על מנת להיות אהובים ומוערכים.
נתינה זו יוצרת צד שלילי לערך הנתינה. לצד שלילי זה קוראים ריצוי.
הפעולה נראית, לכאורה, אותו הדבר – אנחנו עושים מעשה למען האחר או חולקים מעצמנו עם מישהו אחר, וקשה מאוד להבחין בין נתינה לריצוי, ובכל זאת קיים הבדל. הריצוי, לעומת הנתינה, משיג את התוצאות ההפוכות: ככל שאנחנו עושים יותר כך אנחנו מוערכים ואהובים פחות. בעוד שנתינה יוצרת קשרים טובים בין אנשים; אהבה, הערכה ואיכפתיות הדדית, הרי שריצוי מייצר כאב, קושי ויחסים בעייתיים.
הבדל בין נתינה לריצוי
ההבדל הוא במוטיבציה – המניע הפנימי שלנו לפעולה. בריצוי מה שמניע אותנו הוא הפחד- פחד להישאר לבד, פחד שלא יאהבו אותי, פחד לא להיות שייך. בנתינה קיים רצון אמתי לחלוק, להעניק ולהיטיב לאחר. נתינה מתקיימת כאשר אנו נאמנים לעצמנו ולערכים שלנו, בוחרים לתת ומבינים שהנתינה לאחר היא נתינה גם לעצמנו. לכן נתינה כזו משחררת את האחר מלהחזיר לנו באותה המטבע.
כולנו מכירים את המצבים שבהם הצורך של האחר מתנגש בצורך שלנו, ואז אנחנו עומדים בפני הדילמה של הנתינה – ילדים שמבקשים מההורים לשמור על הנכדים, קרוב משפחה שמבקש חתימת ערבות, זוגיות שבה אחד רוצה מהשני תשומת לב בדרכים שונות, ילדים שרוצים יחס מההורים בזמן שקשה יותר לתת, הורים שצריכים מאיתנו עזרה ועוד. חשוב שנהיה ערים למוטיבציה שלנו בהחלטה – האם היא באה מפחד או ממענה על ערך פנימי עמוק שלנו. לדוגמא: אמא שנכנסה זה עתה הביתה, עייפה מיום עבודה קשה, וילדיה דורשים ממנה את תשומת ליבה.
במצב של ריצוי: האמא תהיה מונעת מהמפחד שהילדים לא יאהבו אותה, יכעסו עליה, ויפגעו מחוסר תשומת ליבה. כאשר זהו המניע, האמא תבחר להיות עם הילדים ולהקדיש להם תשומת לב, אך לא תפסיק לומר כמה היא עייפה, ורוצה ללכת לנוח עכשיו. התחושה שלה תהיה תחושת רחמים עצמיים ומסכנות, ובוודאי שהיא לא תיהנה להיות עם הילדים, ומן הסתם אף הם לא ייהנו מנוכחותה.
לעומת זאת, בנתינה, האמא תרצה להיות עם הילדים למרות עייפותה, לחוות איתם את החוויות שלהם ולהקשיב להם לאחר יום שלם שבו היא לא היתה בבית. הנתינה נובעת מערך עמוק של משפחה וחמימות. האמא תהיה עם הילדים עם כל גופה אך גם ליבה. יתכן והיא תגביל את הזמן המשותף, ותנסה להקדיש גם מעט זמן לעצמה, ובכל זאת, כאשר היא תהיה עם הילדים, היא לגמרי תהיה שם ולא תצפה מהילדים להתמודד עם הקושי שלה.
כשאנו פועלים לאורך זמן מתוך נאמנות לערכים שלנו, גם הילדים והסביבה שלנו למדים שכשאנו נותנים זה ממקום נקי ושקט, נטול מניפולציות רגשיות ואינטרסים נסתרים. הם יעריכו אותנו ויסמכו עלינו וידעו שכשאנו אומרים “כן”, לא נפתח חשבון המחכה לפירעון.
הדוגמא עם האמא מציגה קונפליקט שעולה בנו במקרים רבים. זהו קונפליקט בין שני ערכים בתוכנו, בינינו לבין עצמנו. לכל אחד יש חלק שרוצה להיות נאמן לעצמו (הרצון לנוח אחרי עבודה ולקחת זמן ללא הפרעות) לעומת חלק אחר שרוצה לתת לאחר (לתת לילדים תשומת לב מתוך ערך של משפחתיות). מה שחשוב לשים לב שבשני המקרים המניע הוא נתינה ולא פחד, ובשני המקרים הנתינה היא ממקום נקי מתוך אמונה בערכים פנימיים שלנו, כאשר ערך אחד הוביל אותנו יותר מאשר ערך אחר באותו רגע.
מכאן עוד הבדל משמעותי בין ריצוי לנתינה: בעוד שריצוי יוצר תחושת קורבנות, דריכה על עצמנו וגורם לתחושת חוסר לקיחת אחריות והעברת האחריות על מצבנו לאחר, הרי שהנתינה היא לקיחת אחריות על הבחירות שלנו, חיבור לערכים שלנו ושחרור האחר מהצורך להחזיר. זאת משום שהנתינה היא קבלה כשלעצמה. נתינה ממוטיבציה אמתית ונכונה מתגמלת בפני עצמה והדיה ותוצאותיה יורגשו היטב במערכות היחסים שלנו במשך שנים רבות.
כיצד ניתן ליישם את ערך הנתינה ביום יום שלנו?
בכל פעם שעולה בנו הצורך לתת לאחר, כדאי שנבדוק עם עצמנו מהי המוטיבציה שמניעה אותנו, ומהו הרגש שעולה בנו.
אם עולה בנו פחד – פחד לאבד משהו, או פחד שלא יאהבו ולא יעריכו אותנו, כדאי שנעצור ונבדוק מה באמת אנחנו רוצים? מה היינו עושים אם לא היינו פוחדים? האם היינו עושים עדיין את אותו המעשה, הרי שכדאי שנעשה זאת מתוך מודעות עצמית, מהסיבות הנכונות ונבין שהנתינה היא הקבלה. כך הנתינה שלנו תהיה נקייה יותר ונשחרר את האחר מלהחזיר לנו.
במידה ולא – כדאי שנשאל את עצמנו מה כן? מה נכון לנו והאם יש דרך לתת לאחר את מה שהוא צריך ולהרגיש טוב עם עצמנו בו זמנית. זוהי דרך שלישית שעשויה להתאים גם לאחר וגם לנו.
נתינה ממקום נכון, מודע, כנה ואמיתי תסייע לנו לאהוב יותר את עצמנו ולרצות מזולתנו הרבה פחות.
