גיל ההתבגרות מאופיין בחיפוש אחר זהות תוך לא מעט טלטלות רגשיות ופנימיות, מה שיסייע למתבגר לבנות את עלום הערכים שלו כאדם בוגר. נוער מנותק הוא נוער שמרגיש בלבול, חוסר זהות, ולא מוצא את מקומו בעולם. מחקרים מעידים ששוני ופער מהותי בין ההורים עלול להיות אחד מהמאפיינים את הנוער המנותק. האם כל חילוקי הדעות יובילו את המתבגרים לבלבול, ומה ניתן לעשות כדי להימנע מכך?
מטרה מרכזית בגיל ההתבגרות: קביעת זהות אישית.
גיל ההתבגרות הוא גיל רצוף מטלות ואתגרים שבסופם הילד הופך לאדם בוגר המסוגל לשאת על כתפיו את מטלות החיים ולהתמודד עימם. אחת המטלות המרכזיות במעבר מילדות לבגרות היא קביעת הזהות האישית – identity (אריקסון). זהות אישית היא מבנה של יכולות, אמונות והתנסויות מן העבר הנוגעות לעצמי (ג’יימס מרסיה). תהליך בניית הזהות האישית מבוסס על כמה שלבים כאשר חלקם תלויים בהתפתחות קוגניטיבית וחלקם תלויים בסביבתו של המתבגר.
השקפת ההבנייה חברתית (גיימס יוניס): הבניית הזהות כרוכה בהבנת נקודת המבט העצמית והקשר שלה לנקודת המבט של אחרים. להבנה זו ניתן להגיע רק באמצעות פעילות גומלין חברתית. לצורך תהליך יעיל, דרוש קיומם של יחסים תומכים של הורים וחברים, המאפשרים הצגת ביקורת הדדית, הבהרה ואישורים הדדיים לתפקידים המתפתחים.
שלב נוסף הוא משבר זהות – identity crisis, (אריקסון). משבר זהות הוא המאבק שמתנסים בו בני-עשרה בנסותם לבסס את זהותם האישית. בתהליך זה הם נתונים בשתי מערכות משתנות אשר מדרבנות אותם להעריך מחדש את התפיסות שהם תופסים את עצמם ואת מקומם בעולם. הראשונה היא המערכת הביולוגית על שינוייה ההורמונליים, המשפיעה בין היתר על שיקול דעתם של המתבגרים. השניה היא המערכת החברתית שבה חי המתבגר. אותן דרישות ומגבלות המבלבלות ומתסכלות, הן אלו אשר יעזרו לו לעצב את זהותו, ובכך שהוא פותר אותן בצורה נכונה הוא רוכש זהות אישית יציבה.
מערכת דרישות לא אחידה של ההורים.
כדי שהמתבגר יוכל לעמוד במטלות הללו עליו לקבל בצורה ברורה ומסודרת את מערכת החוקים והמטלות של גיל ההתבגרות. לדוגמה, ילד אשר גדל בבית בו תהליך הסדר והניקיון חשובים מאוד. בצעירותו ויתרו לו על חלק מהדרישות, אך כאשר הוא מתבגר הוא נדרש להקפיד יותר על הכללים. בתהליך זה המתבגר לומד מספר עקרונות: הראשון, המתבגר למד על דרישות החברה ממתבגרים, מה שנעשה עד היום בשבילו הופך להיות לדרישה ממנו. עיקרון נוסף ואולי החשוב ביותר אותו המתבגר לומד בצורה עקיפה מהתנהגות הוריו, היא הדרך בה הוריו מתמודדים כאשר הסדר והניקיון לא נשמרו. האם הם כועסים? מתפרצים? או לחילופין מקבלים את המצב ומתמודדים למרות הקושי הרגעי. המתבגר העומד מן הצד יפנים את צורת ההתנהגות וילמד איך הוא יתנהג כאשר ערך שחשוב לו לא יתקיים – האם הוא יוותר וירים ידיים או יתמודד ויעשה את המקסימום באפשרויות הקיימות. כל זה נכון כאשר שני ההורים דורשים ממנו את אותו הערך. אך ישנם מקרים בהם הדעות חלוקות בין ההורים, לדוגמא, האימא דורשת סדר והאבא לא מקפיד על כך. או כאשר האימא מגיבה ברוגע לכך שהבית לא מסודרף, למרות שהגיעו אורחים אבל האבא עם האישות הפרפקציוניסטית מגיב על כך בהתפרצות זעם. הילד מתבונן ומנסה ללמוד איך להתנהג ואיננו יודע מה לעשות – האם כועסים כאשר משהו לא מצליח? האם מותרים? האם סדר חשוב בחיים? האם החברה דורשת מהמתבגר להיות אחראי למעשיו או לא. וכך, במקום להיות עסוק בתהליך של הטמעת הדרישות ויישומם לחייו הוא עסוק בהבנת הדרישות.
האם זה אומר שעל כל ילד שגדל בבית בו שני ההורים שונים אחד מהשני ולו במעט נגזר להיות חסר זהות ולפתח זהויות כפולות ומבולבלות? והאם ניתן למצוא שני אנשים בעלי אותה הדעה שמכך יוכל הילד ללמוד איך להתנהג?
שותפות הורית.
שותפות מתקיימת בדרך כלל בין אנשים המאמינים שהצירוף שלהם ביחד יביא לערך מוסף גבוה יותר מאשר פעולה של כל אחד מהם בנפרד. גם בהורות, “טובים השניים מן האחד”. “השכל המשותף”, הצירוף של חשיבת ההורה האחד יחד עם חשיבת ההורה האחר, יביא אותם להבנות טובות יותר של הילד ושל היחסים איתו. כדי להיות שותפים אין אנו חייבים להיות בהכרח בעלי אותם הדעות. עלינו להגדיר מטרה משותפת אשר שנינו מעוניינים בה ולהשקיע את מירב המאמצים כדי להשיג אותה.
בשותפות הורית, כמו בשותפות עסקית, מתאחדים השותפים סביב מטרה אחת ומתחלקים באחריות ו/או במאמץ לקידומה. כשם שבהקמת שותפות עסקית מתווים השותפים את דרך פעולתם, מחלקים ביניהם תפקידים ויוצרים תכנית עסקית שבאמצעותה יגשימו את יעדיהם, כך פועלים גם הורים המעוניינים להצליח במשימה המשותפת של גידול ילדיהם. הם מגדירים מטרות משפחתיות ואישיות ופועלים במידה משתנה של תיאום להשגתן. כמו בשותפות עסקית אשר בה מביאים השותפים לעסק משאבים ותשומות ומצפים לרווחים, כך גם בשותפות הורית תורם כל אחד מבני הזוג מיכולותיו וממשאביו: זמן, רגשות, מחשבות, סדרי עדיפויות וכדו’– ומצפה לתמורה: תחושת סיפוק מהצלחות הילד, הנאה מתהליך גידולו, הערכה מצד הילד ו/או מההורה האחר.
סיכום
רוב בני האדם, אינם אוהבים שינויים. אנחנו אוהבים להיות באזור המוכר והבטוח אליו התרגלנו, גם אם לא לגמרי טוב לנו, שכן זהו אזור הנוחות שלנו. אדם שרוצה לבצע שינוי ולצאת מאזור הנוחות אליו הוא הורגל, ראשית צריך להיות מעוניין בביצוע שינוי, ולהבין לשם מה הוא משתנה. כך הוא מגייס את הכוחות הקיימים בו כדי לבצעו. לעומת זאת כאשר אין לאדם רצון ועניין להשתנות אלא צד שלישי הוא הדורש את השינוי, הוא לא ימצא את הכוחות ואת הרצון לבצעו. כאשר יש בין ההורים חילוקי דעות והאחד יבקש מהשני להשתנות, מכיוון שהוא מאמין שזאת הדרך הנכונה לגדל ילדים, הצד שכנגד לא רק שלא יבצע את השינוי אלא יקצין יותר את עמדתו שלו. במקרה כזה לא רק שלא תושג התוצאה הרצויה אלא הילדים יקבלו קיצוניות גדולה יותר. לעומת זאת אם בני הזוג אינם מנסים לשנות האחד את השני ואינם מתדיינים מי צודק ודרכו של מי טובה יותר אלא הם מגדירים לעצמם את המשותף ביניהם, את המטרה העליונה של לתת לילדיהם כלים טובים לחיים. מתוך נקודת הדמיון הזאת הם יוצרים שותפות הורית וכך יתנו לילדיהם קו אחד של חינוך שבעזרתו הילדים יבינו בבירור מה נדרש מהם ויוכלו להשקיע את המאמצים ביישומו.
