אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן….
במסכת סוטה (יד.) “דרש רבי שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל וכי
לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?
אלא, כך אמר משה, הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם”.
שואלים המפרשים, וכי משה רבינו קיים את המצוות “בשביל לקבל עליהם שכר”? והרי המשנה אומרת (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ?
בספר עלי ורדים הביא תירוץ בשם הגר״ח מוולוז׳ין זצ״ל בפירושו “רוח חיים” על פרקי אבות (א, ג), שעיקר כוונת הבריאה שהקב״ה ברא את העולם הוא כדי להיטיב עם ברואיו! אלא שלפי זה מן הראוי יותר לקיים את המצוות על מנת לקבל שכר, כי אז עובד על מנת שייטיב לו ויגיע מזה נחת רוח להקב״ה.
אולם כל זה שראוי לו לאדם לעשות מצוות על מנת לקבל שכר, זה דווקא אם כל כוונתו בקבלת השכר רק לשם שמים לעשות נחת רוח להקב״ה שרוצה להיטיב עם ברואיו, אבל אם מכווין להנאתו אין בזה כל מצוה. ומזה הזהיר התנא במשנה שלא לעבוד על מנת לקבל פרס דהיינו שלא יהיה הרצון העצמי של האדם לקבל שכר, וכל מטרתו לקיים רצון הבורא שרוצה להיטיב.
ומה הסימן והמודד אם האדם ברצותו את השכר מתכוון לשם שמים או לא?
המבחן הוא אם האדם מוכן לעשות את המצווה על מנת שחברו יקבל את השכר ולא הוא עצמו, כי גם בזה יהיה לקב״ה את אותה נחת רוח שמיטיב לברואיו, והיה אם אז לא יחפוץ האדם בעשיית המצווה כשחברו מקבל את השכר, זהו אות שכל כוונתו בשכר המצוות אינה כי אם לטובת עצמו ולא למלאות בזה את רצון ה׳, אבל אם ירצה לעשות המצווה כדי שייטיב לחברו ויבא מזה נחת רוח להשי״ת, חסיד כזה שיעבוד על מנת לקבל שכר זוהי המעלה הגדולה ביותר העולה היא למעלה כי זה תכלית הבריאה להיטיב לברואים.
והנה משה רבינו לאחר חטא העגל שהקב״ה אמר לו “הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול” היה מוכן למחוק עצמו משני העולמות שנאמר (שמות לב, לב) “ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת” וכל זה על מנת שיהיה טוב לעם ישראל, והיינו שמשה רע״ה הגיע למדרגה גבוהה זו שכל שאיפתו הייתה שרצון ה׳ יתקיים בעולם להיטיב, גם אם הוא עצמו לא יהיה באותו שכר, ממילא ברור שאצל משה רע״ה הרצון לקבל שכר אינו אלא כדי לקיים את רצון הקב״ה לתת שכר, וע״כ אמר לו הקב״ה שאם רצונו לעשות לו נחת רוח ולקבל שכר יקבל אותו.
מסופר על סנגורן של ישראל ר’ יצחק מבארדיטשוב זי״ע שבשנה אחת לא מצא אתרוג בשום אופן, והנה בערב החג מצאו נוסע אחד שעבר בעיר בארדיטשוב ובכוונתו להמשיך לנסוע לביתו לחג הסוכות, והוא היה לו אתרוג, בקשו לו אנשי העיר בארדיטשוב שישאר לחג הראשון אצלם בעיר, כדי שאנשי העיר יוכלו לברך על האתרוג שלו, אבל לא הסכים להישאר בשום אופן שם לחג. הביאו אותו אל הרב, והרב ביקשו ג״כ שיואיל בטובו להישאר איתם חג ויזכה את כל אנשי העיר במצוות ארבעת המינים, אבל הוא התעקש שלא להישאר, עד שפתח ואמר לרב שבאם הרב יבטיח לו הרב חלק לעוה״ב אזי מוכן הוא להישאר שם לחג, ויתן את האתרוג. אמר הרב שהוא מסכים לזה והבטיח לו עוה״ב. בלילה, עם התקדש ליל החג, נתן הרב הוראה לכל אנשי העיר שאף אחד לא יתן לאורח הזה להיכנס אל הסוכה בשום פנים ואופן.
אחרי התפילה חיכה האורח שמאן דהוא יזמינו לאכילת הכזית של מצוה בסוכה, והנה אף אחד אינו מזמינו, הלך האורח והתחיל לסובב על פתחי הסוכות, בבקשה שיתנו לאכול כזית של דאורייתא בסוכה, אבל אף אחד לא הסכים.
ראה האורח שכלתה איליו הרעה, והלך ובא אל סוכת הרב מבארדיטשוב, והתחיל לבכות שברצונו לאכול כזית בסוכה, אמר לו הרב, שהוא מוכן לתת לו להיכנס רק בתנאי שיוותר על ההבטחה של העוה״ב! שמע האורח, שקל את הדברים, ואמר לרב, אני מוכן לוותר על העוה״ב בשביל קיום המצווה! נתן לו הרב להיכנס. אחרי הסעודה אמר לו הרב, תדע לך שתקבל את מה שהבטחתי לך, רק פשוט לא רציתי שתקבל את זה בחינם, וכעת שהראית שאתה מוכן להפסיד את כל העוה״ב בשביל קיום המצווה הרי שבדין הוא שתיטול את שכרך. (ציוני תורה)
