ראויים הדברים בפרשתנו להביא את דברי רבינו בחיי במעלת ההשתדלות במצוות שלמדנו מיוסף הצדיק. וזה לשונו:
יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם, הוא משה רבינו ע”ה שנתעסק בעצמותיו, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז”ל: (תנחומא בשלח ב) מה עשה משה, נטל טס אחד והטילו בנילוס, וכתב עליו: עלה שור, עלה שור, ואמר לו: יוסף, יוסף, אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך, וענני הכבוד מעכבים בעדך, אם רצונך להגלות ולעלות עלה, ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם, ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס, וזהו שכתוב: ויישם בארון במצרים.
גם משה רבינו ע”ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו, זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: (דברים לד, ו) “ויקבור אותו בגי”.
ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשות יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק, ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, וע”כ יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים, לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה’ יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב: (תהלים קל, ז) “יחל ישראל אל ה’ מעתה ועד עולם”, וכתיב: (תהלים לא, כה) “חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'”, ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו, בטחו בה’ עדי עד כי ביה ה’ צור עולמים.
הרב מרדכי צביון, נכדו של רבי חיים קניבסקי, סיפר שבא יהודי ושאל את סבו שאלה: יעקב אבינו נותן ליוסף נחלה יתירה על אחיו כפי שהתורה אומרת בפרשתנו “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (מח, כב), ופירש רש”י שכם אחד – היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך, וזאת משום שיעקב הוא זה שלוקח אותה מיד האמורי, וזכותו לתנה למי שיחפוץ.
והשאלה נשאלת וכי יעקב נטל את שכם? הלא שמעון ולוי – הם שנלחמו עליה בחירוף נפש, ולהם, אפוא, הזכות על המקום ולא ליעקב!
על כרחך צריכים אנו לפרש כדברי התרגום, ש”בחרבי ובקשתי” הכונה “צלותי ובעותי” – תפלתי ובקשתי.
אך עדיין אינו מובן: היעלה על הדעת שצדיק המתפלל על דבר – הדבר נעשה שלו? אם שמעון ולוי נלחמו על העיר שכם וכבשוה – לכאורה העיר הכבושה שייכת להם!
ענה לו ר’ חיים: “לא! אם ידע יעקב אבינו בבירור שכל הצלחתם הייתה בזכות תפילותיו – הרי שבאמת העיר שכם שייכת לו!”
אם כך, המשיך אותו יהודי ושאל – חצי מהעיר בני ברק שייכת לכם… אנשים באים לכאן ומבקשים שהרב יתפלל עליהם. הרב מתפלל והם מצליחים. אם כן, מה שזכו עקב תפלתכם שייך לכם.
אמר לו ר’ חיים: ומי אמר שהצלחתם נבעה, באמת, מהתפילות שהתפללתי עליהם? זה שהם הצליחו – נכון, וזה שהם היו כאן – גם נכון, אבל מי אמר שיש קשר בין שני הדברים? אולי הצלחתם אינה קשורה לתפילות?
מה הבעיה – טען האיש – הלא יש כאן הודאת בעל דין כולם אומרים: ‘הייתי אצל ר’ חיים וברכתו עזרה’, הרי שהודו בזה שהצלחתם בזכותכם היא.
עדיין יש לחלק, אמר ר’ חיים: “כשבא אלי אדם ואומר: ‘הרב אני צריך דירה’ אני מתפלל עבורו שתהיה לו דירה, ואם מתקבלת התפילה הרי שכעת יש לו דירה, זו דירה שלו. אבל יעקב אבינו בעצם, הוא לא היה מעורב כלל בעניין המלחמה. אדרבה, הוא לא רצה שילחמו, ולאחר מעשה כעס עליהם ואמר: ‘עכרתם אותי’
על מה, אם כן, הוא התפלל? תפילתו הייתה: ‘רבונו של עולם עשה שאני אנצל’. וכיון שהתפלל על עצמו – ההצלחה שבא מכוח התפילה שייכת לו”. (ומתוק האור)
