השיח הציבורי אודות יציאת אברכים לעבודה, וההתנגדות החריפה של גדולי התורה להכוונת לומדי תורה להשתלבות בשוק העבודה, גורמת להרהר שוב בשאלה האם יש הצדקה לכך שהבעל ילמד תורה והאשה תלך לעבודה? האם האשה חייבת להשתתף בפרנסת הבית, ועד כמה?
הרה”ג אליהו בר שלום מבהיר את הכללים לקביעת התשובה.
ביהדות ישנה חלוקת תפקידים ברורה בין האיש והאשה. האיש – יצא לפועלו ולעבודתו עדי ערב, ואילו האשה – כל כבודה בת מלך פנימה. בפועל, כדי להגן על לימוד התורה הקדושה, אשר אין למעלה הימנה, נרתמו נשים יקרות רבות לעול פרנסת הבית, והן הנושאות את התורה בדורנו, בכך שהן מאפשרות לבעליהן ללמוד. אשריהן ואשרי חלקן, שכן המשכיות העם היהודי תלויה בזמנינו רק בעובדה שישנו צבור מוגדר המקדיש את עצמו ללימוד תורה, ללא שום נושא אחר.
מזה 250 שנה, נוסדו “כוללים” ברחבי העולם היהודי, לאנשים המוכנים להקדיש את עצמם לתורה, הלכה ומוסר. הדבר נעשה ע”י גדולי ישראל, כדי לשמור על הרמה הרוחנית הגבוהה של העם היהודי, דבר שאינו יתכן כאשר יוצאים לשוק העבודה ההמוני. כיום ניתן לראות בבירור, כי לולא הימצאות צבור לומדי תורה בעם, לא היה נשאר העם היהודי עם רוחני וקדוש, כמו שיועד לו.
בתורתנו הקדושה, אין חובה שהבעל “יעבוד“. החובה המוטלת עליו היא להיות אחראי שאמנם תהיה פרנסה בבית; זאת באמצעות עבודה, או קבלת מענקים, או ע”י בחירה לשאת רק אשה ברמה רוחנית גבוהה – כזו שיש לה אידיאולוגיה של הסתפקות במועט והחזקת התורה. לאשת חיל כזו קושר שלמה המלך שיר תהילה: “בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר”.
אמנם בצד הדברים הללו, ותוך כדי המצב של יציאת נשים חרדיות רבות לעבודה, נוצר אידיאל עצמאי ב”לצאת לעבודה”, ונשים החלו לפתח בעצמן רצון למשכורת גבוהה, למעמד ולקריירה, וליכולת קביעה והחלטה בבית – שוב בשוה עם הבעל. רצון זה יוצר חיכוכים, שהתורה מנעה אותם בכך שסידרה לשני בני הזוג חלוקת עבודה שאינה שוה. אך ככל שתגבר ההשוויה – יגברו החיכוכים, כי “אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד”.
באיגוד י.נ.ר – יועצי נישואין רבניים, נלמדת סוגיא זו בקורסים ממושכים מעניינים וענייניים. שם מובהרת החובה והזכות של כל אחד מבני הזוג, כמו”כ בעלויות הממון ויכולת ההחלטה ברכוש ובבית, וכן היכולות או אי היכולות שיש לכל אחד מהם, בצד ההלכתי, וכן גם המשפטי, החברתי, וההשקפתי. להלן סיכומי הלכות, הנובעות מאחד השיעורים בנושא חובת הפרנסה ועבודת האשה.
- א. חובת הפרנסה מהבעל אל האשה היא חובה בסיסית, שאינה תלויה כלל בתמורה מצידה של האשה. (ולהרמב”ם פי”ב מאישות ה”ב, וכ”פ השו”ע אבה”ע סי’ סט, היא חובה מהתורה. אבל להרמב”ן שמות כא,י, והר”ן כתובות דף יז ע”א מדפה”ר, היא תקנה דרבנן).
- ב. האשה אינה חייבת להשתתף בפרנסת הבית ע”י עבודה מחוץ לבית כלל. ואין הבעל יכול לכופה לכך אם אינה רוצה, אף כשיש לה ידע וכח, והבעל מתקשה בפרנסה. (פשוט בכל מקום בש”ס. והפסוק אומר “יצא אדם לפעלו עדי ערב”, והפסוק אומר “כל כבודה בת מלך פנימה”. ועיין בהרחבה ב”משפט הכתובה” פרק ל אות ב).
- ג. המשכורת הנכנסת מעבודת האשה, אינה רווח שהיא ממציאה, אלא הסכמה שלה לטרוח ולהביא את מה שבלאן הכי נגזר על הבעל. (ר’ צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים עמ’ יב).
- ד. האשה חייבת לעשות בבית שבע מלאכות (בסיסיות, וכגון בזמנינו: אפיה, בישול, כיבוס, ניקיון וכו’). וכן להיות בבית ולעשות כל צרכי הבית. כמו”כ לעשות לבעל מלאכות של חיבה, כמו הגשת האוכל, הכנת האמבטיה, והצעת מיטתו. (שו”ע אבה”ע סי’ פ. והן המלאכות האסורות כשהיא אינה טהורה).
- ה. יכול הבעל לחייב את אשתו לעשות מלאכות קלות בבית לעזרה בפרנסה, כשאינן מחלישות אותה. (כגון: הקלדה במחשב). אבל לא מלאכות המחלישות אותה (כגון להניק ילד זר, בשכר). (שו”ע סי’ פ’ ס”ו).
- ו. יכולה אשה להפטר גם מעבודות הבית, אם יש לה כסף (השייך לה בלבד ע”פ דין תורה), והיא שוכרת עוזרת תחתיה. ולדעת השו”ע אם יש לבעל כסף (והאשה יכולה להוכיח זאת), הוא חייב להעמיד לה עוזרת, שתעשה את עבודות הבית שהיא חייבת. (סי’ פ ס”ז).
- ז. מלאכות של חיבה (המנויות לעיל), אשה חייבת לעשותן בכל מקרה, אם הבעל רוצה שתעשה היא דווקא, ואפילו אם יש כמה עוזרות ומשרתות. (סי’ פ ס”ד).
- ח. אשה שעבדה והרויחה, תקנת חכמים היא שכספים אלו יהיו שייכים לבעל, כדי שלא תהיה “איבה” בבית, בהיות פרנסת האשה וכלכלת הבית מוטלים על הבעל העובד, ומאידך היא אינה מביאה את כספי עבודתה אל הבעל. (כתובות מז:).
- ט. אשה שדחקה עצמה לעבוד באופן קשה, הרווחים מעבודה זו לעצמה; אולם י”א שאם בעלה מפרנס אותה ביותר מהמינימום שהוא חייב, עדיין כסף זה ניתן לו. (שו”ע סי’ פ ס”א).
- י. כשהבעל מפרנס מעל המינימום שהוא חייב, לכו”ע הוא יכול לקזז ממשכורת אשתו את מחיר עלות פרנסתה, שהרי היה יכול לצאת ידי חובה בנתינת מינימום. (כן הוא בפסקי דין רבים, עיין פד”ר ח”א עמוד 81, וח”ב עמוד 220, וח”ו עמוד 27, וח”ז עמוד 290, ועוד).
- יא. כיון שבזמננו חלק מהנשים מעדיפות לעבוד מחוץ לבית יותר מאשר בבית, סוברים הרבה פוסקים שאין לאשה דין מיוחד בכך שעבדה מחוץ לביתה, ואין זה נקרא “דחקה עצמה”, ולכן תמיד המשכורת לבעל. (עיין מנחת שלמה להגרשז”א, ח”ג סימן קג אות כב).
- יב. חז”ל קבעו כתקנה, כי מעשי ידיה של האשה ניתנים לבעל תחת חובתו לתת לה את מזונותיה. הסכם זה משתלם לה בדרך כלל, ונתקן לטובתה. אבל במקרה שזה אינו משתלם לה, רשאית היא לומר “איני ניזונית ואיני עושה”, ואף בעל כרחו של הבעל. (עיין תוס’ כתובות נט ע”א ד”ה שמא, וע”ע רלב”ג שמות כא י. ובספרנו משפט הכתובה פרק ל אות א נתבאר באריכות).
- יג. האומרת “איני ניזונית ואיני עושה”, חייבת עדיין במלאכות של חיבה לבעלה, ויש אומרים שחייבת גם במלאכות הבית העיקריות, אלא שאינה חייבת לעבוד בבית מלאכות קלות לפרנסה. (נתבארו המחלוקת וההלכה באורך בספרנו משפט הכתובה פרק ל הערה 1).
- יד. הבעל אינו יכול לומר לאשה “צאי מעשי ידייך במזונותייך” כאשר מעשי ידיה של האשה אינם מספיקים למזונותיה. וגם כאשר הם מספיקים, נחלקו אם הוא יכול לומר כן בעל כרחה של האשה: י”א שכן, וי”א שלא, וי”א שיכול לומר זאת רק כשהוא נמצא בקרבתה ואז אם לא יספיקו לה המזונות ישלים הוא. (השו”ע סי’ ע ס”ט סובר שלא, והרמ”א שם חלק, והדעה הממוצעת היא הבית מאיר בסי’ סט ס”ד).
- טו. הבעל רשאי לקצוב לאשתו סכום קבוע לכל חודש, המתאים לפרנסתה, ואחר שהחליטו כן אינה יכול לדרוש ממנו עוד מזונות, אלא תסתדר ותעביר תקציב מחודש לחודש. (מהרשד”ם אבה”ע סי’ קכא).
- טז. אשה העושה את חובותיה בבית, אך בעלה אינו נותן לה פרנסה, כופין אותו בבי”ד לתת. ואם הדבר אינו עוזר, אזי אם האשה רוצה בכך – להשו”ע כופין אותו לגרש ולשלם לה את הכתובה. ולהרמ”א אין כופין לגרש. (שו”ע סי’ ע’ ס”ג).
- יז. אשה העושה את חובותיה בבית ובעלה אינו מפרנס כנ”ל, אין קונסים אותו להוסיף על הכתובה, (וכ”פ השו”ע סי’ קנד ס”ג, שאין מרידה גבי מלאכה ופרנסה). ומ”מ יתכן לכפות אותו לשלם את הכתובה עכשיו, עוד קודם שיגרש, כדי שתתפרנס מזה. (כמבואר ברשב”א כתובות עז ע”א).
- יח. בעל שאינו מפרנס את אשתו, היא פטורה במקביל ממלאכות הבית, וי”א אפילו ממלאכות של חיבה. (סימן פב ב”ש סק”א, ובחזו”א אבה”ע סימן ע סק”א).
- יט. אשה שאינה עושה את חובותיה לבעלה, ואינה מבשלת ומכבסת ומנקה, הבעל רשאי במקביל שלא לזון אותה. (שו”ע סימן פ סט”ו).
- כ. אשה שאינה עושה את חובותיה כנ”ל, אך בעלה רוצה לתת לה מזונות בדווקא, כגון כדי שתניק את הילד, או כדי שתהא לבושה ולא יתבייש, או מפני שנכמרים רחמיו עליה, יכולים עדיין בי”ד לנדות אותה. (אבל לא לפחות לה מכתובתה, שאין ‘מורדת’ ממלאכה לבד). (סימן פ ח”מ ס”ק כו).
- כא. אשה העושה את מלאכות הבית העיקריות, אלא שהיא משתמטת ממלאכות קטנות, הבעל אינו יכול למנוע ממנה פרנסה, אבל יכול לקזז לה תשלום חלף מה שהוא צריך לשלם עבור מלאכות קטנות אלו. (סי’ פ ח”מ ס”ק כז).
- כב. כשיש ויכוח אם האשה עושה או לא עושה את מלאכות הבית, או אם הבעל מפרנס או לא מפרנס כראוי, מושיבין אשה ביניהם (שו”ע סי’ פ סעיף טז), והיא נאמנת להעיד לפני בי”ד מי הצודק בויכוח שביניהם. שלתקנת העולם לא הצריכו שיבואו הזוג לבי”ד להשבע כל פעם, אלא האמינו בזה לעדות אשה. [ומכאן מעמדן בהלכה של עובדות סוציאליות, עובדות קהילתיות, יועצות זוגיות, וכיוצ”ב].
