“לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ח, יב). לאדם הראשון היה את כל הטוב בגן-עדן. המלאכים צלו לו בשר וסיננו לו יין (סנהדרין נט:). ובכל זאת אומר הקב”ה: “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. נשאלת השאלה – כי האשה תהיה טובה יותר מהמלאכים? אלא שהמלאכים – כמלאכים, אינם מבקשים ואינם דורשים. לא שייך בהם נתינה. רצה הקב”ה שילמד אדם הראשון לתת ולא רק לקחת. שילמד להיות משפיע ולא רק מושפע. לכן ברא לו אשה, שדרך החיים המשותפים עמה ישיג את מדת הנתינה לזולת.
מדרך הטוב להיטיב (ע”פ דרך ה’ לרמח”ל, פרק ב) אולם, אם אין לטוב למי להיטיב – ממילא הוא לא טוב. זאת משום שחסרה לו הדרך בה יוכל למצות את עצמו. אין לו האפשרות לממש ולהוציא אל הפועל את הטוב האצור בתוכו.
“אין האדם יכול להיות “טוב” אם הוא לבדו, וככל שהאדם מיטיב יותר – נעשה הוא טוב יותר. על כן ברא וחילק השי”ת איש ואשה לשני בני אדם, כדי שיוכלו להיטיב זה עם זה, ויעלו במעלת הטוב” (וידעת כי שלום אהלך, עמ’ יד).
מדי שנה היה אלקנה עולה עם שתי נשותיו – פנינה ורוב בניה וחנה העקרה – להשתחוות ולזבוח לה’ בשילה. פנינה מעוררת צער גדול בחנה. כך מדי שנה – אך ללא הועיל. חנה עדיין עקרה, ומרוב צערה היא איננה אוכלת.
בשנה אחת אירע דבר… אלקנה, שעד עתה לא אמר מאומה אומר לחנה: “הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים” (שמואל א, פרק א פסוק ח). חנה אינה מתנחמת והולכת לבדה למשכן כשהיא מרת נפש. פותחת חנה בתפילה שמזכה אותה בבן – שמואל הנביא.
מה היה בדברי אלקנה שכה זעזע את חנה ופתח את שערי לבה, וכתוצאה מכך גם את שערי השמים? ועוד צריך להבין, בדברי אלקנה שאמר שהוא טוב מעשרה בנים, באיזה מובן יכול הוא למלא מקומם של עשרה בנים?
ומבארים, שאלקנה היה מחבבה כלבבות עשרה בנים גם יחד. או אז מבינה חנה, שבעצם, יש לה הכל; לחם לאכול, בגד ללבוש, ואפילו כל האהבה שיכולה אשה לקוות לה. ואם כן, מה בעצם חסר לה? לתת! אותם רגשות אימהיים של הענקה מבצבצים ובוערים בלבה. ההרגשה של נתינת חיות וחמימות לתינוק בכל שלבי התפתחותו הם שחסרו לחנה, עוררו את רוחה והביאוה למעמד הגורלי.
נתינה – מהלכה למעשה
בפרשת ראה מצווה התורה לדאוג ולסייע לעניים ולאביונים; “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך… לא תאמץ את לבבך… כי פתח תפתח את ידך לו… נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו” (דברים טו, י).
ידועים דברי הרמב”ם בפירוש המשניות [אבות ג, טו]: “והכל לפי רוב המעשה – המעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא, שהמעלות אמנם יגיעו בכיפול [-מלשון כפל] המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בו: כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום – לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות. מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב, ואחר כך פסקה ממנו”.
יסוד גדול בכוחות נפשו של האדם למדנו כאן: אין הנפש נבנית ממעשה ‘חד פעמי’ – נאצל ככל שיהיה. בכדי לחקוק בנפש ‘תכונה חדשה’, עלינו לחזור עליה שוב ושוב. לדוגמא, מי שברצונו להיהפך לאדם רחמן יותר, עליו לעשות מעשי רחמנות פעם אחר פעם. ואם כי כל מעשה רחמנות שכזה ישאיר רושם חיובי כלשהו בנפש, עם זאת, לא יהפוך הוא ל’אדם רחמן’ ולא תהיה הרחמנות קנין קבוע וחזק בנפשו רק לאחר שייטיב וירחם מספר רב של פעמים.
יסוד זה נקרא בתורת רבינו ירוחם ממיר זצ”ל – ‘העברת הקולמוס’. כלומר, בכדי לקנות אמונה בה’, או לחילופין, כשברצוננו לעקור מידות רעות, אין די בידיעת גנותם הנוצרת מלימוד ‘חד פעמי’. ואם כי בלימוד הראשון אכן נוצר בלב האדם ‘שירטוט’ דק, הרי שעלינו לחזור עוד ועוד על לימוד זה, כשכל חזרה היא בגדר ‘העברת קולמוס’ על השירטוט הקיים, ובכל ‘העברת קולמוס’ כזו מתעבה הרושם הראשוני יותר ויותר, עד שנעשה לדבר מוחשי וברור.
ובענין הנתינה:
הרב דסלר זצ”ל (מכתב מאליהו, חלק א, קונטרס החסד) דן מה קודם למה; האם אנו נותנים לאדם שאנו אוהבים, או שמחמת שאנו נותנים לו מתפתחת אצלנו אהבה כלפיו? ומסיק, שהאהבה היא תולדת הנתינה. כלומר, אם רוצים אנו לאהוב אדם – נעניק לו, והענקה זו תגרום לנו בהמשך לחוש אהבה כלפיו, כי אדם אוהב את מה שהוא משקיע בו. וככל שיתן האדם – כך יאהב יותר, וזה תואם לדברי הרמב”ם לעיל שעם כל מעשה נתינה נחקקת תכונה זו בנפש יותר ויותר. כלומר, בכדי לאהוב את בן הזוג שלי עלי לתת ולהעניק לו, והנתינה הזו – ממני אליו, תגרום בהמשך שאוהב אותו, כי אני משקיע בו.
כמעין המתגבר
לפי האמור, היינו צריכים, לכאורה, לראות את הזוגות המבוגרים יותר, אוהבים הרבה יותר מהזוגות הצעירים. ומדוע לעתים נראה שעייפות השתלטה על נישואיהם, הרי הם נותנים זה לזה במשך תקופה ארוכה יותר, ואהבתם צריכה היתה להיות גדולה ועצומה?
ונבאר: בהמשך דבריו מחלק הרב דסלר את האנושות לשני חלקים: 1. כח הנתינה. 2. כח הנטילה. כלומר, יש אנשים שנותנים ויש אנשים שלוקחים. ויותר מזה, יש אנשים שנותנים אבל באמת הם לוקחים. כיצד? הם נותנים על מנת לקבל, וזה נקרא ‘לקיחה’.
לדוגמא, שכנה שמשאילה מצרך מסויים לשכנתה. לא כי באמת מעוניינת להעניק לה את מבוקשה, אלא כי היא יודעת שבפעם הבאה היא זו שתצטרך ממנה משהו. ובכלל, היא מעוניינת לרכוש לעצמה שם טוב שיסייע לבתה הבכורה שבשידוכים. אותה שכנה אכן נתנה את המצרך ששאלה חברתה, אבל כולם יסכימו שזו לא נתינה – אלא לקיחה.
יתכן שזה התהליך שמתחולל אצל הזוגות המבוגרים. בתחילת חיי הנישואין הם מתחילים לתת זה לזה, אבל לא בהכרח שהם נותנים בשביל לתת, יכול להיות שהם נתנו בשביל לקבל. בן הזוג שבטוח שהם נותנים לו כדי שיהיה לו טוב, לא מעלה בדעתו שהתוכנית שלהם שונה לחלוטין וממילא הוא לא דואג להשיב להם כגמולם, והם שנתנו על מנת לקבל – ולא קיבלו, מתחילים לצבור מרירות וכעס עם כל נתינה; כי כמה כבר אפשר לתת ולא לקבל בחזרה? ולכן, דווקא לאחר שנות נישואין רבות, במקום שהנתינה תגרום לאהבה רבה יותר ביניהם, היא גורמת את ההיפך, כי הם נתנו על מנת לקבל ולא על מנת לתת.
מעניין לראות שלמילה אהבה יש שתי משמעויות: א. מלשון ‘הב’ – תן. ב. מלשון ‘יהיב’ – נתן. כלומר, מי שהאהבה של חיי נישואיו היא בבחינת ‘הב’, שמחפש שרק יתנו לו כל הזמן מבלי להשיב לשני – אדם כזה אינו זוכה לאהבה אמתית בתוך ביתו. אך מי שאהבתו היא בבחינת ‘יהיב’, שמחפש איך לתת ולהעניק לשני מבלי לצפות לתשלום ותגמול, הוא זה הזוכה לאהבה אמתית.
תהליך ההפנמה
ידוע שמעשיו החיצוניים של האדם משפיעים על פנימיותו. כלומר, המעשים והפעולות של האדם אינם רק תוצאה מכוחות נפשו, אלא הם גם גורם לאותם כוחות. לדוגמא, מעשה חסד אינו רק פעולה הנובעת מכח הנתינה שבנפש. מעשה החסד עצמו גם יוצר, מחזק ומשכלל את כח הנתינה הזה; חסד הנעשה בהצנע – מפתח גם את מידת הצניעות בלב העושה; ההימנעות מעבירה אינה רק תוצאה של יראת שמים ויכולת ריסון, אלא גם סיבה למידות אלו עצמן.
תהליך זה נקרא בשם – תהליך ההפנמה. כלומר, הפנמה היא תהליך, שבו המעשה החיצוני מתחבר לעולמו הפנימי של העושה, מוטמע בנפשו ומחזק את כוחותיה. כך הגדיר בעל ספר החינוך (מצוה טז, חוק זה): “האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”.
והשאלה עולה: הרי במציאות אנו רואים אנשים שעושים מעשים אך אין למעשים אלו השפעה עליהם? הם לא נהפכים לאנשי חסד במהותם מכיון שהרבו במעשי חסד, מה ההסבר לכך? והתשובה – בסיפור:
בעבר, היו הקוזקים סמל לזריזות ומהירות. הם היו מתמודדים עם כל משימה בנחרצות ובגבורה. לא פלא שהביטוי ‘קוזק’ שימש לחריצות, זריזות ושקידה. אולם למרבה הפלא, קוזקים אלו התנהגו בקיצוניות הפוכה כשיצאו משירות הצבא. הם היו מבלים את הפנסיה שלהם בבטלה, ברביצה על תנורי האבן שבאכסניות, או בשוטטות חסרת תכלית.
מדוע לא נפעלו קוזקים אלו כפי פעולותיהם? כיצד לא הושפעו מחצי יובל אשר בהם פעלו בזריזות ופעלתנות? מפני מה לא הוטמעו בנפשם תכונות אלה? שאלה זו שאל החפץ חיים זי”ע וענה: ריצתם של החיילים לא הייתה ריצה אלא בריחה – בריחה לכיוון הרביצה על התנור. כל חייהם הם חיכו לרגע בו ישתחררו מעול הצבא, ויזכו סוף סוף לחיי בטלה ופריקת עול.
מעשיו של אדם משפיעים על נפשו רק אם הוא רוצה ומעוניין בכך. כשאדם רוצה להיות מושפע אז מעשיו החיצוניים משפיעים על פנימיותו, אבל אם הוא מתנגד להיות מושפע, אם הוא מרגיש כפוי ומאולץ לפעול נגד רצונו, אז נוצרת בנפשו השפעה הפוכה; לא רק שנפשו איננה מתחברת למעשיו אלא היא גם מפתחת כלפיהם דחייה וסלידה. לכן התפתחה אצל הקוזקים עצלות חולנית, לא למרות זריזותם בעבר אלא דווקא מחמתה.
כך גם בזוגיות. בכדי שהנתינה תגרום לאהבה עלינו לרצות בכך. אדם שיתן כשבתוכו מתחוללת סערה ורוחש כעס על כך שהוא נאלץ לתת – לא יגיע מנתינה זו לאהבה כי אם להיפך.
יסוד לדברים אלו מצאנו בגמרא (נזיר כג.) המבארת את הפסוק “כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” (הושע יד, י)? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה “וצדיקים ילכו בם”, וזה שאכלו לשום אכילה גסה “ופושעים יכשלו בם”. שניהם אוכלים מאותו קרבן פסח, שנשחט כהלכתו בבית המקדש וגם ניצלה כדין, ובכל זאת, האחד פושע, והשני צדיק – הראשון כיון ‘לשם מצוה’, והשני התכוון לאכול בשר לשם תאווה.
כלומר, זהו עניין של מחשבה. כשאנו נותנים לזולת אנו צריכים צריך לעשות זאת מתוך מחשבה ורצון פנימי עמוק וכנה ש’לשני יהיה טוב’. זו נתינה אמתית. לא משום שאילצו אותנו. לא בשביל לקבל בחזרה. לא בשביל ליהנות מעצם הנתינה. לא בשביל כבוד ולא בשביל ריווח. אני נותן כי אני חפץ שלזולת יהיה טוב!
לסיום נצטט מדברי הרב דסלר (שם): “וכך אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולתם: “הזהרו, יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה. אבל הקשר הטוב בין איש ואשתו, יהיה כאשר שניהם יגיעו למעלת הנתינה; אז אהבתם לא תיפסק, וחייהם ימלאו אושר ונחת, כל ימיהם אשר יחיו עלי אדמות”.
