”אנחנו לא מבינים מה קרה לו?!”, ”הוא אף פעם לא דיבר אלינו ככה” ”היא הייתה כזאת ילדה טובה”, ”פתאום היא הפסיקה ללמוד ולהקשיב לנו”
גיל ההתגברות לפעמים מגיע מבלי שההורים מוכנים לו. ”לפתע” הם מגלים שהילד השתנה, הוא מדבר אחרת, היא לא מקשיבה, והם אובדי עצות. ננסה לבחון בקצרה את מאפייני הגיל, על מנת להבין מהו התהליך אותו עוברים המתבגרים.
גיל ההתבגרות הוא מושג חדש, יחסית. בעבר לנער/ה לא הייתה ה”זכות” להרשות לעצמם להתבגר, ועם הפיכתם לבוגרים הם נדרשו לשאת בנטל עבודות הבית ועול הפרנסה. בקרב ילדים שכן למדו, שררה נאמנות למסגרת ולסמכות. היום הדור השתנה ואנו עדים לתקופת מעבר אותם עוברים נערים ונערות בגיל ההתבגרות הבאה לידי ביטוי במספר רבדים.
הרובד הפיזי
ההתבגרות מתחילה ברמה הפיזיולוגית עם הפרשתם של הורמון הטסטוסטרון אצל בנים ואסטרוגן אצל בנות. אצל הבנים הגיל הממוצע מתחיל בגיל 12 ואצל בנות בגיל 11.4. בתקופה זו הם מתחילים לצמוח ולעלות במשקל. בנוסף, נפח ולחץ הדם עולה, משקל שריר הלב מוכפל, נפח הריאות גדל, כמו גם האיברים הפנימיים (מוח, כבד, כליות). על הפנים מופיעים פצעי בגרות ובלוטות הזיעה מפרישות בכמויות מוגברות.
המעבר הפיזיולוגי שהופך אט אט את הילדים לנערים ואת הילדות לנערות נוער להכשיר אותם כך שיהפכו להיות בעתיד הקרוב בעלי משפחה משל עצמם. התהליך אינו ליניארי, וגם אינו שווה בין האחד לשני. לפיכך ניתן לראות את בני אותו הגיל שחלקם כבר נעשים גבוהים, ואחרים עדיין נמוכים וקטנים. השוני יוצר לעיתים פגיעה בדימוי בקרב מתבגר שעדיין לא התפתח כמו יתר חבריו.
הרובד הנפשי
חז”ל קבעו את הכניסה לעול מצוות בגיל 13 אצל בנים ובגיל 12 אצל בנות. בכך כיוונו אותנו חז”ל להבנה שזהו הגיל בו הילד עוזב את עולם הילדות ונכנס לגיל של לקיחת אחריות ובחירה חופשית. זהי מעבר מורכב הכולל היבט חברתי והיבט הרוחני / נפשי.
בגיל ילדות, הילדים גדלים כשלנגד עיניהם נמצאות דמויות הסמכות: הגננת, המלמד, המורה וההורה, כמובן. דמויות אלה הם בעלי הידע, והם בעלי הסמכות. במעבר לגיל ההתגברות משהו משתנה. ההורה / מורה כבר אינם במקום הראשון, הם כבר אינם המילה האחרונה. מתחיל תהליך שבו חשוב למתבגר להיות חלק מקבוצת השווים. פחות חשוב לו מה הוריו יגידו, ויותר חשוב לו מה חבריו יגידו. הוא יותר מתסכל על עצמו במראה, יותר מודע למראהו החיצוני, חשובה לו דעת החברה עליו. זהו הגיל בו הצורך בקשרים חברתיים נהיה קריטי, ודחייה חברתית או חרם הם בעלי השלכות קשות ואף הרסניות.
הרב קוק בספרו ”אורות ישראל” פרק ד’, כותב על תהליכים שעוברת האומה היהודית, וכן האדם, בהם הם שוברים את המוסכמות אותם הכירו עד כה, כדי לעלות למדרגה חדשה ועמוקה יותר הבאה מתוך בחירה עמוקה ולא מתוך הכרח.
בגיל ההתבגרות, עובר המתבגר ממקום של ילדות לבגרות. בשלב זה הוא עובר פולמוס עם עצמו ועם העולם. כאן הוא מברר לעצמו מי הוא באמת ומה מקומו. זהו שלב הבלבול המאפיין את המעבר מילד לבוגר. המתבגר מתחיל לחפש את עצמו מתוך השאיפה לעצמאות, הרצון למובחנות (דיפרנציאציה) וממילא גם להיות נבדל מהוריו. פתאום הוא נעשה בעל דעות, מביע את דעתו בציבור, מגלה עצמאות, ופעמים כבר לא מתעניין במשפחה כפי שהיה בעבר. בשלב זה הוא גם בודק גבולות, מה שעלול להוביל אותו לפעולות אקסטרים למיניהם או להתנסויות בעייתיות.
צריך לזכור שהמתבגרים עוברים תהליכים לא פשוטים, אלא שהם לא תמיד מודעים להם. גם כאשר הם מודעים, הם מעדיפים להסתיר כי הם לא תמיד יודעים איך להתמודד. על ההורים לדעת שלמתבגר לא פחות קשה, ואולי אף יותר, מאשר הקושי שלהם להכיל אותו. לא פעם, הקושי של ההורים תופש את המרחב, וגורם לכך שיתעלמו מהקשיים שעובר המתבגר. אנו גם עלולים לראות אותם מתרחקים מהדרך שבה ניסינו לכוון אותם וזה וודאי יבהיל אותנו. אך צריך לזכור שזהו חלק מההתפתחות שלהם, בדיקת הגבולות, והצורך שלהם להגדיר את עצמם מחדש. דווקא כאשר ילדינו מתנהגים בצורה הקשה לנו ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל. בשלב זה, כפיית הדרך שלנו לא תועיל לאורך זמן ואף עלולה לגרום להתנגדות יתירה.
נקודות להתמודדות ושיח עם מתבגרים:
- חיזוק הקשר – הקשר עם המתבגר אינו מתחיל אז, אלא הרבה לפני כן. כבר מילדות על ההורים לייצר קשרים טובים וחיוביים עם הילדים המאופיינים באהבה ורגש, יחד עם הקשבה, סובלנות והבנה.
- דפוס שיח – מתוקף היות המתבגר במעבר, ראוי שההורה יעבור מדפוס של סמכותנות, לדפוס של שיח והדדיות.
- שמירה על איכות הקשר – לא תמיד המתבגר מורד בהוריו או מתנתק. פעמים רבות המתבגר דווקא נעזר בהוריו. חשוב לשמר את דפוס ההתנהגות הזה, לעודד אותו ולשוחח עם המתבגר בגובה העיניים. איכות הקשר בין ההורים למתבגר תקבע אם ימשיך להתייעץ עמם ולשמוע לעצתם, או שיתרחק מהם עד כמה שביכולתו.
- תחושת חופש – על ההורים לאפשר יותר חופש בחירה וקבלת אחריות אצל המתבגר, במקום לנסות לקבוע לו כיצד ינהג. מתן תחושת חופש למתבגר מתוך הבנת הצרכים המתפתחים שלו, נובעים מההכרה שהמתבגר כבר אינו ילד חסר יכולת.
- הכוונה והדרכה – על אף מתן החופש למתבגר, אחריותו של ההורה לכוון, להדריך ולהציב גבולות היכן שצריך. כל זאת מתוך כבוד למתבגר כאדם אחראי ומתפתח. כמו כן, הורה יכול לדרוש מהמתבגר לשמור על כללים, סדר ונהלים בבית על ידי העברת מסרים חד צדדיים שאינם ניתנים למשא ומתן, וגם זאת, תוך כדי גילוי אמפתיה ואהבה.
- הכלה – קשה מאוד להורה להתאפק כשהוא שומע שהבן שלו אינו מתפלל, או שהבת מסתובבת עם חברות לא ראויות. אבל דווקא האיפוק מחזק את השליטה והפיקוח שלנו כהורים ומאפשר לנו להיות מעורבים במה שקורה. העובדה שהורה לא מגיב בהתפרצות של כעס, איומים ועונשים אינה נותנת לגיטימציה למעשים, אלא מאפשרת חשיבה והתמודדות אמיתית.
- הקשבה – חשוב להקשיב באמת למה שהמתבגר אומר, ולא להתעלם או לזלזל באמירותיו. כל אמירה שלו חשובה ומעידה על משהו שמתחולל בתוכו.
- זמן איכות – שיח עם המתבגר אינו ”על הדרך”, אלא דורש גם את הזמן שלו. על ההורים לדרוג ליצירת תנאים נאותים לשיחה, בהם הם והמתבגר פנויים. יש להסיר כל אמצעי חיצוני שעלול להפריע כמו טלפונים סלולארים או מחשב, ולהקדיש את מלוא תשומת הלב לשיחה.
- שתפו את ילדכם – ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.
- התעניינו בהם – אם כל השיח שלנו עם הילדים יהיה סביב ה”בעיות” שקורות, השיח יהיה רדוד והקשר הורה-ילד ייחלש. מעבר לשיחות על ה”בעיות”, צריכות להיות גם שיחות אחרות של התעניינות בשלומו, במעשיו, וגם לפרגן על מעשים שונים.
- לא תמיד זה נחמד. – יכול להיות שבמהלך השיחה יעלו נושאם לא נעימים וביניהם האשמות, תלונות, או סתם חשיבה אחרת. היו מוכנים לשמוע ולקבל את זה. אם תהיה התנגדות מיידית ותוקפנות לכל מילה, סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה שיחות..
- שיחה מכבדת – הקפידו שהשיחה תהיה נעימה ולא תעלה לטונים גבוהים. אם תשתדלו לפעול על פי הנאמר לעיל, סביר להניח שגם השיחה תהיה בטון נעים. היזהרו מאד לא לפגוע או לעקוץ, אלא אמרו את מה שאתם רוצים לומר בצורה מכבדת. באותה מידה, אם פוגעים בכם או מדברים אליכם בצורה מזלזלת, בקשו לשנות את הטון. אין צורך לפגוע ואין צורך להיפגע.
לסיום, תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי ביחסי הורים – ילדים, אך היא איננה הכל. דוגמה אישית של נתינה, אהבת תורה, גמילות חסדים, אהבה ודאגה, הצבת גבולות (גם לעצמנו ההורים), הם נדבך מרכזי ביותר ביחסים. על כן צריך לזכור, ילדינו הם נפלאים ב”ה. גם אם הם עוברים תהליכים, הם עדיין נפלאים. אם נבוא אליהם מתוך אמון והערכה, סביר להניח שגם נהיה שם איתם יד ביד בדרכם אל ההתבגרות. יש לילדינו ולמתבגרינו הרבה כוחות ויכולות שראוי להתמקד בהם. הורה שיודע לתקשר עם ילדיו במקומות הטובים שלהם, להתעניין בהם באמת ולראות בהם את הטוב, להחמיא ולאהוב, יוכל גם לתקשר במקומות קשים יותר. ”ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה”
