בעשור השנים האחרונות נדמה שבתים רבים מתפרקים מוקדם יותר ובקלות רבה יותר מבעבר. מציאות זו מובילה ל”תרבות גירושים”, שבה אנשים נכנסים לחופה בידיעה שבמידה והנישואין לא יצליחו, תמיד תהיה האופציה “לפרק את החבילה”. במקרים רבים, הגירושים מוצגים אפילו כבחירה שמטרתה צמיחה אישית לקראת אושר רב יותר, נתון שמצריך התבוננות ובדיקה מעמיקה.
נוכל ללמוד על “תרבות הגירושים” אם נבחן מי באמת מתגרש ובאילו נסיבות מתוך נתונים ומחקרים שנעשו בתחום:
שיעורי הגירושים הגבוהים ביותר מתרחשים בחמש השנים הראשונות לנישואים, ובייחוד לפני שנולדים הילדים.
תרבות הגירושים מתבססת בעיקר על האשליה האופטית שגירושים באופן כללי נעשים מקובלים יותר. מפתיע לגלות שבישראל שיעורי הגירושים בכלל האוכלוסיה נותרו יציבים למדי מאז קום המדינה ב- 1948 – וכ 35% מן הנישואים מסתיימים בגירושים. בארה”ב, מעוז הגירושים הנודע, הגיעו שיעורי הגירושים לשיא בשנות השמונים, ומאז נותרו ללא שינוי. לאחרונה, שיעורי הגירושים בעולם המערבי נמצאים בירידה. כלומר, מה שמזין את “תרבות הגירושים” אינו העובדה ששיעורי הגירושים אכן עולים, אלא שהם יותר “נראים לעין”, כלומר, אנו מבחינים בהם יותר. ישנם הבדלים משמעותיים בגירושים בתת-קבוצות שונות בחברה. לעיתים בתת-קבוצה מסוימת קיים שיעור גירושים גבוה מאוד, והוא זה שגורם לנו להכליל ממנה על כלל האוכלוסיה.
לדוגמה, בפריז, ארבעה מתוך כל חמישה זוגות שנישאים מתגרשים. בשאר חלקי המדינה שיעורי הגירושים נמוכים בהרבה. בישראל ישנן מובלעות שבהן שיעורי הגירושים גבוהים, והן תופסות את תשומת הלב ומעודדות את תרבות הגירושים בקרב כלל האוכלוסיה. בגבעתיים, למשל, כמו גם בחלק מאזור השרון, וברעננה, שיעורי הגירושים נמצאים בעליה מתמדת. אלה אוכלוסיות עירוניות שאינן שונות בהרבה מאוכלוסיית פריז.
בעבר היו אלה הקבוצות העניות שהתגרשו יותר, אולי מפני שהיה להם פחות מה להפסיד מבחינה כלכלית, ובני המעמד הבינוני נחשבו לשמרנים יותר. כיום חסרי האמצעים נפרדים פעמים רבות באופן לא רשמי כדי לחסוך בהוצאות עורך דין, כך שהם אינם נכנסים לסטטיסטיקה כלל. המעמד הבינוני המשכיל נוטה להיעזר בעורכי דין, שמאפשרים להם להתגרש מבלי לאבד את הבסיס הכלכלי, וכך הגירושים שלהם נכנסים לערימת הסטטיסטיקה. כלומר, נראה ששיעורי הגירושים נמצאים בעליה, אבל השינוי הוא למעשה באופי הזוגות המתגרשים.
נתון נוסף העולה ממחקרים הוא ששיעורי הגירושים עלו הוא שככל שהזוגות נישאו בגיל צעיר יותר. שיעורי הגירושים הגבוהים ביותר היו תמיד בקרב זוגות צעירים ללא ילדים, ובייחוד בקבוצת הנישאים לפני גיל עשרים. מעניין לציין שלזוגות שחיו יחד לפני הנישואים יש סיכוי גבוה יותר להתגרש מאשר זוגות שדחו את המגורים המשותפים לאחרי החתונה. ההיגיון המוטעה האומר שיש “לנסות” את מערכת היחסים לפני הנישואים, יוצר ככל הנראה גירושים רבים יותר. אחת הסיבות האפשריות לכך היא שזוגות המחכים עם המגורים המשותפים עד אחרי החתונה הם זוגות שומרי תורה ומצוות. זוגות אלה מדווחים על נישואים מאושרים יותר ושיעור הגירושים באוכלוסיה זו נמוך מאשר שאר האוכלוסיה. זוגות לא מסורתיים שחיים יחד לפני החתונה, לעיתים במשך שנים רבות, רואים בנישואים טקס מלאכותי למדי, שאינו חשוב עד כדי כך. לפעמים הם מתחתנים רק כשהם רוצים ילדים. רבים ממשיכים לחיות יחד ללא חתונה דתית רשמית, אבל כשהם מתחתנים לבסוף, גם קל להם יותר להתגרש. לפעמים האישה היא שלוחצת להתחתן כדי להביא לעולם ילדים במערכת שהיא מרגישה שהיא מחויבת יותר. במקרים כאלה, יתכן כי ההתנגדות שהגבר מרגיש בעקבות כך ש”הוכרח להתחייב” היא המובילה לגירושים. האפשרות השנייה היא שכיוון שכל מערכת יחסים עוברת את שלב ירח הדבש, ואחריו שלב מאבקי הכוחות, זוגות שנישאים בלי לחיות יחד קודם עוברים את שלב ירח הדבש בתוך הנישואים. מי שחיו יחד שנים רבות לפני הנישואים, יימצאו כנראה כבר בשלב מאבקי הכוחות לאחריהם, מה שיתרום לגירושיהם לאחר שיינשאו סוף סוף.
נתונים אלה יוצרים קבוצה גדלה והולכת של זוגות בשנות השלושים והארבעים שלהם, שמאחוריהם גירושים, והם שיוצרים העמקה של תרבות הגירושים.
תוחלת החיים שלנו עלתה ואנו חיים היום הרבה יותר שנים מהדורות הקודמים. לאדם גרוש בגיל 35 יש סיכוי גבוה להתחתן שוב. מחקרים מעידים ששיעור הגירושים בקרב מי שהיו נשואים בעבר גבוה מאשר זה של מי שלא התגרשו מעולם. אנשים אלה שרדו גירושים, ואינם חרדים מהם כל כך. קבוצה זו אינה נלקחת בחשבון בדרך כלל כאשר מדברים על שיעור הגירושים, על אף שנטייתם לגירושים שוב מטה את הסטטיסטיקה.
לילדים שהוריהם התגרשו סיכוי גבוה יותר להתגרש לעומת ילדים שהוריהם נשארו יחד. בשנות ה-60 וה-70 חלה עליה במספר הגירושים ובעולם, ילדי משפחות הגירושים היוותה קבוצה גדולה יותר מקבוצתם של בני ההורים הלא גרושים. רק בשנות ה-80 חלה ירידה.
כל הקבוצות הללו תורמות לתחושה שהגירושים נמצאים סביבנו ומהווים דרך לגיטימית לפתרון בעיות הנישואים. אך נתבונן בניסוי מחקרי שעשתה לינדה ווייט לפני עשר שנים באזור שיקאגו. היא לקחה קבוצת זוגות בלתי מאושרים בעליל, ועקבה אחריהם במשך עשור. לאחר עשר שנים גילתה שחצי מהזוגות בקבוצה אכן התגרשו. נתונים אלה צפויים היום בכל קבוצת אוכלוסיה בארה”ב, אבל במיוחד בקרב זוגות לא מאושרים. אבל מה שגילתה ווייט ראוי לתשומת לב מיוחדת. היא בדקה אם הזוגות הגרושים היו עכשיו מאושרים יותר מאלה הנשואים, שהרי זוהי מטרת הגירושים – מציאת האושר מחוץ לנישואים. במפתיע, המצב בשתי הקבוצות היה זהה. הגרושים לא היו מאושרים יותר מאלה שנשארו יחד. למעשה, בקבוצת הזוגות שנשארו יחד היה מספר גדול יותר של אנשים שהפכו את מערכת היחסים שלהם על פיה והיו מאושרים במידה יוצאת מן הכלל. זוהי תת-קבוצה שהמשתייכים אליה לא נעזרו בטיפול, אלא הניחו למשבר לחלוף, והוא אכן חלף והותיר אותם מחוזקים ומאוחדים יותר. העובדה שהם שרדו את המשבר, דווקא בתוך תרבות של גירושים, גרמה להם להיות גאים במערכת היחסים שלהם ובעצמם.
ננסה לאסוף את כל הממצאים שפורטו כד להבין את “תרבות הגירושים”: אנו יודעים שפחות או יותר, שיעור הגירושים יציב. ישנן קבוצות סיכון, שבהן אכן נצפים שיעורי גירושים גבוהים מכל הקבוצות האחרות: יותר זוגות מן המעמד הבינוני מאשר זוגות עניים, זוגות שחיו יחד שנים רבות לפני הנישואים, זוגות שנישאים בגיל צעיר וילדי גירושים. ולמרות זאת, עדיין נראה שאיננו פותרים את בעיות האושר שלנו באמצעות גירושים. סביר להניח שזוגות יהיו מאושרים, או לא מאושרים, באותה מידה לאחר הגירושים כפי שהיו לפניהם. כך שניתן לקחת בחשבון את הסיכונים שהובאו לעיל, כגון ילדים להורים גרושים יכולים לפנות לעזרה מקצועית על מנת להתמודד עם הטראומה שהם חוו בעקבות גירושי ההורים, אך החלק החשוב מכל הוא לבדוק את עצמנו. גירושים נראים כפיתרון קל היום, ובלי ספק יש הרבה פחות סטיגמה על גרושים. אבל חשוב גם לזכור שגירושים לא בהכרח יהפכו את בני הזוג למאושרים יותר. טבע האדם הוא “לא טוב היות האדם לבדו”, לכן כשהנישואים אינם מסבים לנו נחת, זה הזמן לעשות שינוי, לחפש ולמצוא את האושר שלנו דווקא בעצמנו, מבלי לחשוב שהאושר נצא אי שם בחוץ. יתכן שבן הזוג יתחיל לשקף את השינוי שחל בנו, וגם הוא יהיה מאושר/ת יותר. כך אנו בדרך לנישואים מאושרים ללא גירושים.
