בתי הדין עוסקים במכלול של נושאים שקשורים למעמד אישי. נישואין, גירושין וכל הכרוך בהם. התביעה הנפוצה ביותר שנמצאת בסמכותו הבלעדית של ביה”ד, מלבד תביעת הגירושין, היא תביעת הכתובה. דייני ישראל לדורותיהם עסקו בתביעות כתובה בהיבטים רבים ומגוונים של תביעה זו. ובעשורים האחרונים, התפתח מאד הדיון בסוגיא בעיקר בבתי הדין הרבניים בארץ ישראל.
במאמר זה נעמוד על השאלות ההלכתיות והמשפטיות שמתעוררות תוך כדי דיון בתביעת הכתובה, ונשרטט את גבולות הדיון באותן תביעות שמתבררות בבתי הדין חדשות לבקרים.
דיון בכתובה, לפני או אחרי הגירושין.
בדרך כלל, כאשר אשה מגישה תביעת גירושין, היא מגישה במקביל גם תביעת כתובה. איש שמגיש תביעת גירושין, נמנע בדרך כלל מלעורר את סוגית הכתובה. אלא אם כן יש לו טיעון חד משמעי ומובהק ששולל את זכאותה של האשה לכתובה. על פי רוב, הטענות בכתב התביעה לגירושין נכונות גם ביחס לתביעת הכתובה, לחיוב ולשלילה. למשל, אשה שתובעת גירושין בעילה שהאיש מורד מחיי אישות או מכל ענייני אישות, יכולה לתבוע בנוסף את כתובתה. כי אם טענתה תתקבל, והעילה תוכח בבית הדין, האיש יחויב גם בגט וגם בכתובה. ובמקרה הפוך, שהאיש תובע גירושין בעילה שהאשה מורדת מחיי אישות, תביעת הגירושין יכולה להתפתח כך שהאשה תאבד את זכותה לכתובה. אם יוכח שהאשה מורדת באיש ואינה מעוניינת בו, תתבסס עילה לחיוב בגט והפסד כתובה על פי דבריו הידועים של רבנו ירוחם שנעסוק בהם להלן בהרחבה. ואם האשה מורדת באיש ורוצה בו (בעינא ומצערנא) תתבסס עילה להפסד כתובה, אם האשה תתמיד בסירובה לחיי אישות.
דרך הטיפול של ביה”ד בשתי התביעות יהיה זהה. תחילה ביה”ד יעסוק בתביעת הגירושין שהיא התביעה הראשית. ולאחר שתביעה זו תוכרע ביה”ד יידרש לתביעת הכתובה. זה סדר הדין הרגיל. כי לפי דין תורה, להוציא חריגים, האיש חייב בתשלום הכתובה לאחר הגירושין או הפטירה. אולם, סדר דין זה ברוב המקרים אינו מתממש מכמה טעמים הלכתיים ומשפטיים. בראש ובראשונה, היכולת של האיש והאשה לקשור בין שתי התביעות בכמה מצבים. הנפוץ יותר הוא מקרה שבו האשה מודיעה בדיון הראשון שתסכים לקבל את הגט מבעלה אם הוא יסכים לשלם לה את כתובתה. הודעה זו מייתרת את הדיון בתביעת הגירושין שהושגה לגביה הסכמה לכאורה, ומעבירה את הדיון בעילות הגירושין מתביעת הגירושין לתביעת הכתובה. במצב כזה, עומדות בפני ביה”ד שתי אפשרויות. אחת לקיים מו”מ בין הצדדים על תשלום הכתובה או חלק ממנה. שניה לקיים דיון בעילות הגירושין אגב תביעת הכתובה שתוגש על ידי האיש או האשה. במקרה כזה, ביה”ד יידרש לדון בהאשמות חריפות בין איש לאשה שמסכימים להתגרש, ולא לצורך הגירושין עצמם אלא כדי להוריד מעל הפרק את תביעת הכתובה שמסכלת את הגירושין המוסכמים.
אולם, הכרעה בתביעת הכתובה לא תוביל בהכרח לגירושין. בין אם יוחלט שהאשה זכאית לכתובה ובין אם לאו. כי שלילת הכתובה עשויה לגרום לאשה שציפתה לפיצוי כספי לעת גירושין לחזור בה מהסכמתה לגירושין. ולפי ההלכה, לא ניתן לאכוף התחייבות לתת או לקבל גט. כי התחייבות כזו היא בבחינת קנין דברים שאינו תקף (שו”ע אה”ע סי’ קל”ד) ובמקרה שאסור לפי ההלכה לכפות על האשה לקבל את גטה, עשויים הרב מסדר הגט ועדי הגט להיתפס בחרם שהטיל רבנו גרשום על איש שמגרש אשה בעל כרחה, כמבואר בפוסקים. חיוב בכתובה מאידך עשוי לגרום לאיש לחזור בו מתביעת הגירושין, ולהותיר את האשה שכעת מעוניינת להתגרש לאחר שנות פירוד ממושכות, בעגינותה. חיוב כתובה עשוי להקשות על סידור הגט מטעם נוסף, כי לפי ההלכה, אשה שאינה חייבת לקבל את גיטה יכולה להתנות את הגירושין בפועל בתשלום בעין של כתובתה (עי’ שו”ע אה”ע סי’ קי”ט סעי’ ו’ ובנו”כ שם). ובמקרה שהאיש אינו בעל אמצעים, הגירושין יכולים להידחות לפרק זמן לא ידוע.
דבר נוסף שעשוי להקשות על ההכרעה בתביעת הכתובה אלו הליכי רכוש שמתקיימים בבית הדין או בבית המשפט על פי חוק יחסי ממון. לנוכח הפסיקה המקובלת ששוללת חיוב כפול בכתובה לפי דין תורה ובתשלום שווי נכסים ברי איזון לפי חוק יחסי ממון. במקרה כזה, התניה של הגירושין בתשלום הכתובה עשויה לעכב מאד את הגירושין, כי פסיקת כתובה, אינה אומרת בהכרח תשלום כתובה, בהינתן חיוב של האיש בתשלום לאשה לפי חוק יחסי ממון.
מורכבות זו שידועה לדייני בתי הדין נותנת עדיפות להגעה להסכמות. הדיינים מנסים את כוחם במשא ומתן ושכנוע של בעלי הדין בסיוע באי כוחם שמסבירים למרשיהם את הסיכונים וסיכויים שישנם בהליך ממושך.
הגעה להסכמות נכונה מבחינה הלכתית נוספת שנוגעת לכשרות הגט. היות ולפי סדר הגט, חובתו של הרב מסדר הגט לברר לפני הגירושין האם האשה עומדת על תביעת הכתובה. דרישה זו שמקורה בדברי הראשונים, נועדה למנוע לעז מצד האיש המגרש שיטען לאחר הגירושין שאילו היה יודע שיידרש לשלם את הכתובה לא היה מגרש את האשה. ובפסקי הדין הוכח מדברי האחרונים שהלכה זו נכונה גם ביחס לעניינים רכושיים ששייכים לגירושין. לפי אותה הלכה, גם כשיש הסכמה לגירושין ללא תנאי, ביה”ד צריך לברר ולוודא שהבעל מודע לאפשרות שהוא יידרש לשלם את הכתובה במלואה, וגם אם כך יקרה הגט יהיה כשר. וכשמתקיימים במקביל דיונים בענייני רכוש בבית הדין ובבית המשפט, נחוצה הבהרה דומה ביחס לעניינים אלו.
אולם, בפסקי דין שראו אור לאחרונה נקבע שלא בכל מצב ביה”ד יעכב את הגירושין עד לאחר בירור תביעת הכתובה. בעיקר דובר על מקרים שבהם נפסק שהצדדים חייבים להתגרש, והצד שאינו מעוניין בגירושין מבקש לדחות את הגירושין עד לאחר שיסתיים הדיון בתביעת הכתובה, ונתלה בדברי סדר הגט והאחרונים. במקרה כזה, נקבע בכמה פסקי דין שיש לדחות את ההתניה ולאכוף את פסק הדין לגירושין.
מורדים זה על זה, הלכה ומבוכה.
ההלכה הידועה ביותר בדיני גירושין וכתובה, שנידונה בפסקי דין רבים, הובאה בדבריו של רבנו ירוחם שנדונו בפסקי דין אין ספור. הלכה זו מתייחסת למקרה ייחודי בדיני מורד ומורדת שבו בן הזוג שטוען שבן זוגו מורד, אינו מעוניין בחיי אישות. מצב זה מייתר את משפטי מורדת שנועדו לשכנע את האשה לחזור בה ממרידתה. כי האיש עצמו לא מעוניין בחיי אישות. למצב זה יש שתי תוצאות מיידיות. חיוב האיש והאשה בגירושין. והפסד תוספת כתובה. החיוב בגירושין הוא תוצאה של חוסר התוחלת בנישואין, כשהאיש והאשה מסרבים לקיים את החובה הבסיסית ביותר כזוג נשוי. הפסד תוספת הכתובה הוא תוצאה של רצונה של האשה בגירושין, ואומד דעת האיש שעל דעת כן הוא לא התחייב בתוספת כתובה.
הלכה זו מכתיבה במקרים רבים את הדיון בתביעות גירושין וכתובה. ביה”ד בוחן לאורך כל ההליך האם בן הזוג שטוען שרצונו בשלום בית כנה בדבריו, או שגם הוא רוצה בגירושין, ודבריו על שלום בית נאמרים מהשפה ולחוץ. יש מקרה ביניים שנפוץ יותר, שבו בן זוג אחד אינו רוצה לקיים יחסי אישות ותובע גירושין, ובן זוג אחר מסכים לגירושין מתוך הבנה שהוא לא יכול לכפות את עצמו על בן זוגו, אך מוכן גם לשקול שלום בית. במקרה כזה, לא נאמרה ההלכה של רבנו ירוחם, שמתייחס למצב של מרידה הדדית. כלומר, החלטה מודעת של האיש והאשה שאינם רוצים בחיי הנישואין.
ויודגש שמרידה הדדית ורצון הדדי בגירושין אינם חופפים מבחינה הלכתית. ויכול להיות מצב שאיש ואשה מורדים זה על זה, אך אינם רוצים להתגרש. ויכול להיות מצב שאיש ואשה רוצים להתגרש, אך אינם מורדים זה על זה. לצורך הדיון בהלכה של רבנו ירוחם, המרידה ההדדית קובעת. נמחיש את הדברים באמצעות דוגמא ממעשים שהיו בבית הדין:
איש ואשה חיו יחד עשרות שנים, ולא קיימו יחסי אישות. כשהגיעו לבית הדין התברר שמה שהביא אותם לשם אלו מחלוקות בענייני רכוש. הגירושין עצמם לא עמדו בראש מעייניהם. וביה”ד היה צריך לשכנע אותם, ובעיקר את האשה לסיים את שנות הסבל.
ביה”ד שנדרש לתביעת הכתובה של האשה קבע, שעל אף שהאשה לא רצתה להתגרש בשום אופן, דינם של הצדדים הוא כדינו של רבנו ירוחם, כי מרידה היא מחיי אישות, ושני בני הזוג איבדו עניין בחיי אישות שנים רבות לפני הגשת התביעות.
דוגמא הפוכה, של איש ואשה שהצהירו בדיון הראשון שהם רוצים להתגרש, וביה”ד נעתר לבקשתם וסידר את הגט. לאחר הגירושין הגישה האשה תביעת כתובה, וטענה שרצתה להתגרש כי חייה עם האיש היו בלתי נסבלים, ולא נותרה לה ברירה אחרת. האיש טען מנגד שמדובר בהחלטה הדדית, ודינם כדינו של רבנו ירוחם, והאשה הפסידה את תוספת הכתובה.
אם ביה”ד יקבל את עמדת האשה ויקבע שהאיש נהג באשה שלא כדין, רצונה בגירושין לא יפגע בזכויותיה, מפני שרצון זה אינו תוצאה של החלטה למרוד באיש, אלא תוצאה של התנהגות שבת ישראל אינה צריכה לסבול. הרי לנו מקרה של איש ואשה שרצו להתגרש ללא שיהוי, ובכל זאת לא נדון אותם בדינו של רבנו ירוחם.
אולם, אם ביה”ד יקבל את עמדת האיש, יתקיים דיון הלכתי בשאלה האם בכל מצב מרידה הדדית גורמת להפסד תוספת כתובה, או שביה”ד צריך לבחון מי מבני הזוג מרד ראשון. דיון זה התפתח מאד בפסיקה של השנים האחרונות, ונסוב סביב דברי הטור באה”ע סי’ קי”ח על אשה שמפסידה את תוספת כתובתה כי הגירושין יצאו ממנה.
לפי שיטה אחת בפסיקה, במקרה שהאיש מרד ראשון, המרידה של האשה אינה עילה להפסד תוספת כתובה, כי לא היתה למרידה הזו שום משמעות מעשית. ולפי שיטה אחרת בפסיקה, דנים על מרידת האשה בפני עצמה, ואם היא לא רוצה באיש, היא לא זכאית לתוספת כתובה.
בפסיקה מאוחרת יותר התצמצם מאד ההבדל בין שתי השיטות בפסיקה. ונקבע שגם כששני בני הזוג הופיעו בבית הדין ורצו בגירושין במידה שווה, אם ביה”ד נוכח ששורש המשבר בין הצדדים הוא תוצאה של מעשי האיש שנהג עם האשה שלא כדין, גם אם כעת התקבעה בלבה של האשה החלטה להתגרש מהאיש, לא נדון את הצדדים בדינו של רבנו ירוחם, כי יש להניח שאלמלא מעשיו של האיש, לא היתה מתקבעת בלבה של האשה החלטה כזו. אולם, אם ביה”ד מתרשם שהחלטתה של האשה אינה קשורה למעשי האיש, ינהג בבני הזוג דינו של רבנו ירוחם. דוגמא נפוצה, כאשר האיש נהג באשה שלא כדין זמן רב לפני החלטתם להתגרש, וביה”ד נוכח שבזמן שבני הזוג הופיעו לפניו לא היו למשקעי העבר משקל בהחלטת האשה להתגרש. גם אם בדיון טענה האשה בלהט שמעשי האיש ערערו את היחסים ביניהם, דינם יהיה כדינו של רבנו ירוחם באיש ואשה המורדים זה על זה.
ולכל השיטות, מרידה של איש ואשה אינה נבחנת לפי קיום יחסי אישות בפועל. גם פירוד בין בני הזוג אינו מוכיח את קיומה של מרידה. כי מרידה היא פעולה מודעת של סירוב לחיי אישות. נסביר זאת באמצעות דוגמא נפוצה.
אשה עזבה את בית המגורים לאחר מריבה עם בעלה, ועברה להתגורר בבית הוריה. האיש זעם על ההחלטה והגיש תביעת גירושין. בהגיעם לבית הדין השיבה האשה כי עזבה את בית המגורים בגלל שנפגעה מהתנהגותו של בעלה, וברגע שההדורים ייושבו לא תהיה לה כל בעיה לקיים איתו יחסי אישות. האיש טען מנגד שהוא אינו רוצה באשה שנטשה אותו. וביה”ד שמע את הצדדים ונוכח שטענת האשה צודקת.
הפסיקה במקרה זה תהיה שהאשה לא הפסידה את כתובתה. על אף שכתוצאה מעזיבתה את בית המגורים הצדדים התגרשו. מפני שבשום שלב האשה לא מרדה בבעלה. כלומר, לא סירבה לחיי אישות ככאלה, אלא סירבה לחזור להתגורר עם בעלה באותו בית במצב של סכסוך מתמיד. וכאמור, דינו של רבנו ירוחם נאמר באיש ואשה שמרדו זה בזה. ומרידה היא פעולה מודעת של סירוב לחיי אישות.
כתובה מוגזמת
לאחר שבעלי הדין צלחו את כל השלבים של הדיון המורכב בתביעת כתובה, וניתן פסק דין שהאשה זכאית לכתובתה ותוספת כתובתה. יחל דיון מורכב לא פחות בשאלה האם ניתן לחייב את האיש במלוא סכום הכתובה או בחלק ממנה. על אף ששטר כתובה הוא שטר חוב גמור, שלגבי רוב הדינים הוא שווה לשטר חוב כספי, וחלק ניכר מדיני שטרות נלמדו ממשניות במסכת כתובות שעוסקות בטענות של האיש והאשה על תוקף הכתובה, בתי הדין דנים בתוקפו של החיוב, כי ישנה טענה נפוצה שהאיש שהתחייב בכתובה לא הבין כלל מה הוא עושה, או שהבין שהוא מתחייב בתשלום כל שהוא לעת גירושין, אך חשב שהסכום שנכתב מופרז ונכתב לכבוד הכלה ובני משפחתה.
ויש קשר בין שתי הטענות. מפני שמקובל להניח שסכום סביר בכתובה מלמד שהאיש הבין שהוא מתחייב לפצות את האשה לעת גירושין בסכום שהוא בהישג ידו, וסכום מופרז בכתובה מלמד שהאיש כלל לא הבין מה הוא עושה, והתכוון לכבוד בלבד. ואילו ביה”ד היה מכריע בשאלה זו על פי התרשמות, ייתכן שהדיון היה נסוב סביב השאלה האם הסכום שנכתב בכתובה סביר בנסיבות העניין.
אולם כפי שהקדמנו, כתובה היא שטר שלא ניתן לערער את תוקפו בטענה בעלמא, על יסוד התרשמות או תחושה כזו או אחרת. אלא על פי נימוקים המעוגנים היטב בדברי הגמ’ והפוסקים.
ואכן, הבירור שבית הדין מקיים כשנשמעת טענה שהסכום בכתובה מוגזם הוא בירור מורכב מאד שנוגע בכמה סוגיות חמורות בדיני ממונות. טרם נעסוק בו נתייחס לכמה טעויות נפוצות שיש בעניין שיעור הכתובה וקציבתה על ידי ביה”ד.
הטעות הנפוצה ביותר היא, שבית הדין קוצב את הכתובה לסכום של 120,000 ₪. המקור של הטעות, בפשרנות שגויה של פסיקתו הידועה של חבר ביה”ד הגדול בדימוס הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט”א. פסיקה זו עוסקת במקרה אחר לחלוטין שבו בית הדין תר אחר מקור הלכתי לחייב את האיש בסכום מכובד שישולם לאשה לעת גירושין. וזאת על מנת לפצותה על מעמדה החדש כגרושה. במקרה כזה, בית דין שהוסמך על ידי הצדדים לדון ולהכריע בדרך של פשרה, רשאי לחייב את האיש בסכום של עד 120,000 ₪, שלדעת הגר”ש שליט”א משקף את שיעור הפיצוי שראוי לתת לאשה לעת גירושין. על יסוד דברי הראשונים שכתבו ששיעור עיקר הכתובה שנקבע ל 200 זוז, נועד לספק לאשה את פרנסתה למשך שנה. ובערכים של ימינו, סכום של 120,000 ₪ (10,00 ₪ לחודש) מספק את צרכיה של האשה למשך שנה ברווח.
במקרה שבו אנו עוסקים, שהסכום בכתובה גבוה, הנטיה היא לטובת האשה, שמחזיקה בידה שטר שיש בו סכום נקוב שברוב המקרים גבוה בהרבה מהסכום שהגר”ש דיכובסקי סבר שיש לחייב. במצב כזה, זכאותה של האשה מוכחת, והדיון נסוב בעיקר סביב טענותיו של האיש שמנסה לערער זכות זו בטענה שמלכתחילה לא היתה לו גמירות דעת להתחייב, או שהסכום שהוא התחייב בו היה מופרז.
טעות נפוצה נוספת שיש סכום קבוע וקצוב שדיינים מחייבים עבור כתובה, מעין ‘תקרת חיוב’. ישנם כאלה ש’יודעים’ לומר כמה פוסק דיין פלוני וכמה אלמוני. גם זו טעות, כפי שנראה להלן, קצבת סכום הכתובה, במקרה שהדיינים השתכנעו שכך נכון לעשות, נעשית לאחר בחינה של כל מקרה לגופו, על פי כללי ההלכה.
טעות אחרת ששייכת יותר ליחס הכללי להתחייבויות במעמד דתי, ששטר הכתובה אינו מסמך מחייב אלא מסמך דתי טכסי. ואשה שתובעת את כתובתה צריכה להוכיח שהבעל היה רציני בהתחייבותו. וההיפך הוא הנכון. שטר כתובה מחייב לפי דין תורה. ובתי דין אוכפים את החיוב. ונטל ההוכחה שהסכום שכתוב בכתובה אינו מחייב, כולו או חלקו, מוטל על הבעל.
לאחר הקדמה זו נסביר בקצרה ובתמצית כיצד לדעת הח”מ צריך להיראות דיון בכתובה שנכתב בה סכום גבוה. ביה”ד דן בהתחייבות בכתובה מכמה פנים. ראשית, ביה”ד דן האם יש ממש בטענת האיש שהסכום שנכתב בכתובה נועד לכבד את האשה ובני משפחתה, ולא מדובר בהתחייבות כספית ממשית. הדיון במקרה כזה יהיה הלכתי ועובדתי. הלכתית ביה”ד ידון בדיני פרשנות שטר, שעל פי ההלכה (חו”מ סי’ ס”א סעי’ ט”ז) מתפרש על פי הכוונה. ויש בדברי הפוסקים דיון ארוך בשאלה באיזה מקרה אדם נאמן בטענה שההתחייבות הברורה שנכתבה בשטר נעשתה למראית עין בלבד. עובדתית ביה”ד ידון בשאלה האם אכן זה המקרה שלפניו, או שהבעל מנסה באמצעות טענה זו להתחמק מתשלום הכתובה כפי שהתחייב תחת החופה. ברוב המקרים שנדונים בבתי הדין בזמנינו, טענה כזו לא תתקבל. גם מפני שבמציאות החיים היום, אין לך איש ואשה שלא מכירים מקרי גירושין מקרוב ולא שמעו שהיה עניין סביב תביעת הכתובה.
לאחר שביה”ד ידחה את הטענה שהכתובה כלל לא מחייבת, הוא יידרש לדון בטענה אחרת, שהכתובה מחייבת אבל הסכום מופרז. הדיון בטענה זו נוגע בשתי סוגיות חמורות בדיני ממונות, דיני אומדנא ודיני אסמכתא. בתמצית ממש נסביר את המושגים. אומדנא היא כלי שבאמצעותו בית הדין מברר עובדות שלא הוכרעו על ידי עדות או ראיה מוכחת. יש מינים רבים של אומדנות. החילוק היסודי הוא בין אומדנא שבאמצעותה מעריכים את אומד דעתו של האדם לאומדנא שבאמצעותה מבררים עובדות. אסמכתא היא סברא של חז”ל שאדם גומר בדעתו להתחייב כאשר ההתחייבות היא סבירה ברורה וחד משמעית. אבל כאשר ההתחייבות תלויה במשתנים שונים, לאדם שהתחייב אין גמירות דעת כי הוא משוכנע שהוא לא יצטרך לקיים מה שהתחייב. כמו כן, כאשר ההתחייבות אינה סבירה, יש להניח שלא היתה לאותו אדם כוונה לקיים את ההתחייבות המופרזת הזו.
אלו דברי הסבר ראשוניים בלבד לסוגיות המורכבות הללו שנוגעות במישרין להתחייבות בכתובה, שיכולה להתערער הן על ידי אומדנא שבעל שאינו בעל הון לא התכוון להתחייב לשלם סכום גבוה כל כך לעת גירושין. והן על ידי אסמכתא שמוכחת מתוך הסכום עצמו, שלא היתה לבעל גמירות דעת להתחייב בו.
אולם, מדברי הפוסקים שדנו בסוגיות אלו עולה שטענת הבעל לכשעצמה לא יכולה לסתור את ההתחייבות בכתובה. מפני שאומדנא שמערערת שטר צריכה להיות כזו שברורה לכל עד כדי שלא צריך להסביר אותה לאשה ובני משפחתה. ואסמכתא שמערערת התחייבות מוגזמת צריכה להיות כל כך מופקעת, שלא תהיה לה שום הצדקה. וברוב מקרי הגירושין אי אפשר לומר שהתחייבות של הבעל לשלם לאשה מאות אלפי שקלים לעת גירושין הוא דבר מופקע.
אמנם ישנם מקרים שבהם הסכום שכתוב בכתובה מופרז לכל הדעות, וברור לכל שאיש שאין לו רכוש רב או כושר השתכרות ועתודות כספיות, לא צפוי לצבור סכום גדול כל כך, וודאי שכוונתו היתה להפריז בסכום לכבוד הכלה ובני משפחתה. במצב כזה מתקיים דיון נוסף, האם ההגזמה היא עילה לבטל את החיוב לחלוטין, או לחייב את האיש באופן חלקי.
גם בעניין זה יש אריכות דברים בפוסקים הראשונים והאחרונים, ואין כאן המקום להאריך בזה. נציין רק את מסקנתי להלכה בכמה פסקי דין, שעל ביה”ד לקבוע שהסכום שנקבע מופרז, ועל האיש לשלם חלק ממנו. את החלק לא ניתן לקבוע על ידי כלי הבירור הרגילים: עדים, חזקה ורוב כמו בשאר הספיקות בתורה, כי בדברים שבלב עסקינן. וכל בית דין צריך לשקול בינו ובין עצמו באיזה סכום מתוך הכתובה הבעל צריך להתחייב.
ועל אף שלפי דין תורה הולכים אחרי המוחזק, וזו סיבה לכאורה לפטור את הבעל מתשלום כל הכתובה במקרה של ספק, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מצאנו בפוסקים שכאשר יש לביה”ד עצמו ספק בבירור העובדות הוא רשאי לפסוק בדרך של פשרה. וכך יש לעשות במקרה של תביעת כתובה מוגזמת.
סיכומם של דברים. תביעת כתובה משלבת דיני אישות ודיני ממונות. ונוגעת בעצבים הרגישים ביותר של בני זוג שנמצאים במשבר גירושין. על ביה”ד לנהל את תיק הכתובה בתבונה וברגישות בכל אחד מהשלבים שתוארו לעיל.
ואחתום את דברי בנימה אישית. הכרת הטוב והערכה שיש לי כלפי ידידי הרב מאיר עשור הי”ו, מנכ”ל איגוד ינ”ר, שמכשיר מדי שנה עשרות מומחים המטפלים במצוקות ואתגרים בכל תחומי החיים. עם התמקצעות מיוחדת בתחום הנישואין. המומחים ואנשי המקצוע שמוכשרים על ידי איגוד י.נ.ר נמצאים בחזית העשיה בתחומים אלו. ורבים מהם מופיעים בפנינו בבתי הדין ומשמיעים את דעתם המקצועית בענייני נישואין ובתחומי טיפול אחרים. נוכחים בבתי הדין גם טוענים רבניים וטוענות בית דין שהוכשרו תוכניות הלימודים המצוינות המפוקחות על ידי בית הדין ‘שערי הלכה ומשפט’.
הניסיון והידע הרב של איגוד י.נ.ר בא לידי ביטוי בעריכתו והוצאתו לאור של עלון זה, שמאגד בתוכו תכנים רבים ומגוונים מפיהם ומפי כתבם של תלמידי חכמים ומומחים מתחומים שונים, שנועדו להדריך ולכוון אנשים שמתמודדים עם מצוקות ואתגרים שונים בחיי הנישואין ובכלל.
