מהי הימנעות?

הימנעות היא המרחק שאדם מציב בינו לבין משימות החיים (עבודה, חיי משפחה וחברות) כדי לשמר את תחושת השייכות והערך שלו. כולנו מכירים רגעים שבהם, כשאנחנו לא בטוחים שנוכל להגיב בצורה מושלמת, נעדיף לשתוק. להשתתף זה לחשוף את עצמנו, ולהסתכן באפשרות של כישלון. חשיפה מציבה אותנו במצב של פגיעות וסכנה לביקורת, על האפשרות להיות מושא ללעג, השפלה או דחייה. האפשרות להיכשל וכך לאבד את תחושת הערך שלנו נחווית כאיום אמיתי, שכן אנו תלויים בחברה כדי לשרוד ולשגשג. הפחד מכישלון הוא הפחד לאבד את הקשר החיוני עם הקבוצה.

מהם המקורות החברתיים והתרבותיים המקדמים אותה?

איך למדנו לפחד מדבר כל כך אנושי ושגרתי כמו עשיית טעויות וכישלון? רובנו למדנו לפחד מכישלון בילדות, במיוחד אם גדלנו בחברה המכוונת להצלחה ולשלמות. בחברה כזאת, ציונים משמשים להערכת ערכו של אדם ולא לתיאור מצב מסוים בזמן נתון. לילדה שמפילה משהו מהידיים, מישהו יכול להגיד “את מגושמת”, במקום “בואי נרים את זה”. התגובה הראשונה עלולה לגרום לה לחשוב שהיא טיפשה. השנייה, שנחוץ תרגול. לדברי החוקרת קרול דווק, ביקורת ושבח תורמים לפיתוח חשיבה מקובעת לגבי יכולת או אינטליגנציה. זה משהו שיש לך או לא. עם הלך הרוח הזה, כל משימה הופכת למבחן, וכל כישלון להשפלה. עם דפוס חשיבה גמיש כל משימה הופכת להזדמנות ללמידה שאינה מאיימת על תחושת הערך.

מה הם מרכיביה, רווחיה והפסדיה?

המרכיב הראשון של הימנעות הוא תחושה עמוקה של נחיתות וחוסר התאמה.המרכיב השני הוא יצירת מטרה מפצה של עליונות. השאיפה להיות מעל אחרים, להיות מיוחד, פנטסטי או מושלם. הפחד הגדול ביותר של “נמנע” הוא להיות “כמו כל אחד”, להיות רגיל, ממוצע, מספיק או אפילו טוב. ברגע שאדם יוצר לעצמו אידיאל של שלמות, הוא חווה רגשי נחיתות ביחס לאידיאל ולא ביחס לתפיסה מציאותית של עצמו ושל החיים.אדלר הסביר כי ברגע שאדם קובע לעצמו מטרה מפצה של עליונות, הוא או היא אינם מרגישים נחיתות בגלל שהם פחות מאחרים, אלא בכך שהם לא יותר מהם. במקרה זה נחיתות פירושה להיות פחות ממושלם. ומכיוון שלא ניתן להגיע לשלמות, האדם מגורה כל הזמן על ידי תחושת נחיתות.המרכיב השלישי של הימנעות הוא חוסר האמונה של הפרט באפשרות להגיע למטרה המוגזמת שלו. זה הופך את הרעיון לנסות לבזבוז זמן ומאמץ. כך נוצר מעגל קסמים שבו הפסיביות מובילה לאובדן הביטחון העצמי, וחוסר הביטחון הזה מונע מהנמנע לעשות משהו שיכול לעזור לך להתגבר עליו.המרכיב הרביעי של הימנעות הוא חוסר הכנה להשקיע מאמצים. החיים דורשים עבודה ומאמץ. בחברה האנכית שלנו, המפארת אושר, במיוחד כזה שמושג ללא מאמץ, הורים רבים עסוקים בלבדר את ילדיהם במקום לאמן אותם לחיים. ילדים שלא הוכשרו להשתתפות ולשיתוף פעולה אינם מוכנים להתמודד עם המציאות, ומצפים שרצונם יתגשם באופן מידי, כמו במטה קסם, ושבעיותיהם ייפתרו על ידי אחרים. זה מוביל לפגיעה ברצון, בכוח וביכולת הדרושים ליצירת חיים משמעותיים, פעילים ופרודוקטיביים.מגישה חינוכית הרסנית זו נגזר המרכיב החמישי של ההימנעות, שהוא מחסור בתחושה חברתית, דהיינו אכפתיות ואמפתיה כלפי אחרים, החשוב לפיתוח אומץ, ביטחון עצמי וערך עצמי.המרכיב השישי והאחרון של הימנעות הוא הצדקה. כדי להימנע מהשתתפות ותרומה מבלי לקבל ביקורת, להיענש, להידחות או אפילו להיות מנודה מהקבוצה, האדם זקוק להצדקה סבירה. ילדים, כאשר הם לא רוצים לאסוף את הצעצועים שלהם לומדים מוקדם מאוד לומר: “אני עייף” במקום את האמת: “אני לא רוצה לסדר”. הם רוצים לקבל פטור מהמשימה הלא מהנה במקום להיענש, ובלי שיאלצו לעשות אותה בכל מקרה.ישנם שני סוגים של הצדקות המשמשות כדי למנוע הן את אובדן ההערכה העצמית והן את הביקורת: תירוצים ואליביים. תירוצים הם נרטיבים שאנחנו יוצרים. למשל, “לא למדתי מקצוע כי אישתי לא תמכה בי”. אבל כאשר הימנעות כוללת משימות חיים בסיסיות, כמו עבודה, תירוץ לא יספיק כדי לקבל פטור, קבלה וטיפול מאחרים. יש צורך באליבי, אשר בדרך כלל לובש צורה של סימפטום.סימפטומים נוירוטיים נתפסים על ידי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית כהסדרים שנוצרו באופן לא מודע כדי למלא שני תפקידים: להימנע מהשתתפות מבלי לשלם מחיר חברתי כמו ביקורת או דחייה, ולשמר את ההערכה העצמית (“זה לא שאני לא רוצה לתרום, אני לא יכול”).בכלכלת הנפש, אף אחד לא ממשיך לבחור אסטרטגיית חיים אם היא לא מניבה יותר רווחים מאשר הפסדים. הפסיכולוגיה האינדיבידואלית טוענת שכדי להבין מדוע מישהו מתמיד בהתנהגות לא פרודוקטיבית או הרסנית, עלינו להבין את הרווחים שלה. כלומר, איננו רואים הפרעה נפשית נפוצה כמצב בו יש מחיר ראשוני עם רווחים משניים, אלא להיפך: הסדר עם רווח ראשוני ומחירים משניים.להימנעות יש ארבעה רווחים. הראשון ברור: ההגנה מפני אפשרות של כישלון. אם לא עושים כלום, כביכול לא מסתכנים. “כביכול” מפני שלא לנסות היא אחת האסטרטגיות הגרועות ביותר שאפשר לבחור. מי שעושה משהו, גם אם נכשל, מרוויח משהו: ניסיון, למידה וגילוי אפשרויות חדשות. האומנית הילה שלג כתבה “עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי”.הרווח השני הוא מתוחכם מאוד וחיוני להבנה מדוע אדם עשוי לבחור באסטרטגיית חיים כל כך לא פרודוקטיבית. רווח זה הוא שמירה על אשליה של עליונות. הנמנע מאמין שאם היה עושה משהו, היה עושה זאת בדרך שלא נראתה מעולם.לדוגמה. רינת, רווקה בת 35 שמחפשת בן זוג, מתלוננת שהיא לא מוצאת את הנפש התאומה שלה. היא מרגישה בודדה ומשתוקקת להקים משפחה, אבל היא לא מוכנה “בשום אופן”, להסתפק בכל אחד. “כל אחד” הוא גבר שקיים, פנוי ומעוניין בה ובהבאת ילדים לעולם. בזמן שהיא מחכה לבואו של האיש המושלם, רינת חושבת ומרגישה שהיא שווה יותר מכל הנשים שהתפשרו. היא טובה יותר ומגיע לה יותר. כל זה קורה בדמיונה. במציאות, הזמן עובר מהר, והזדמנויות אובדות. בשביל נמנע, לעשות משהו שהוא לא מיוחד או מדהים יהיה להודות שהוא כמו כולם, וזה הדבר האחרון שאדם נמנע רוצה להכיר בו.הרווח השלישי מהימנעות הוא נוחות. לא לעשות זה קל יותר מאשר לעשות. הכל דורש מאמץ, סבלנות, גמישות, שיתוף פעולה וכו’. לכן הימנעות היא כל כך מושכת. עם הזמן היכולות המנטליות, הפיזיות והחברתיות נחלשות וכשזה קורה, גם אם האדם רוצה לעשות משהו, קשה לו מאוד לגייס את הכוחות לעשותו ומוותר מהר. נוחות הופכת לנכות שקשה מאוד להתגבר עליה, ויש לזכור שעשייה לא מבטיחה הצלחה. כדי ליצור ולתחזק מערכות יחסים חיוביות ובריאות נדרשת עבודה מתמשכת שאינה תמיד קלה או מהנה.הרווח הרביעי של ההימנעות הוא נקמנות. אדלר אמר שלכל סימפטום יש כתובת. בדרך כלל, ההאשמה מופנית כלפי ההורים.חשוב להדגיש כי כל הסדר ההימנעות אינו בחירה מודעת, ולכן אין להאשים את הנמנע.מלבד הרווחים שלה, להימנעות יש שני מחירים: הראשון הוא הסבל הנפשי והרגשי שנגרם על ידי הסימפטומים. זהו מחיר גבוה לשלם, ולכן הוא שמביא את הנמנעים לטיפול.המחיר השני של הימנעות הוא טרגי: זוהי הריקנות הנוצרת על ידי אי-עשייה, חוסר החוויות שבסופו של דבר נושא את המחיר העצום של בזבוז החיים.

מה נדרש כדי לנטוש את האסטרטגיה הזאת ולהתחיל להשתתף באופן מלא בחיים?

על ידי הבנת טבעה של ההימנעות, מרכיביה ומאזן הרווחים והמחירים, אפשר להבין כיצד לטפל בה.ישנן שתי סיבות, שיכולות להביא נמנעים לטיפול: סבל עמוק מהחרדה, הדיכאון או תסמינים אחרים, או לחץ מצד הוריהם או בני זוג.הניסיון הטיפולי באנשים נמנעים, מראה כי שרובם מגיעים לטיפול במטרה “היחידה” להקל על הסימפטומים. זה מאכזב אותם עמוקות לגלות כי רווחה נפשית wellbeing תלויה בתפקוד “welldoing”, שמשמעו מילוי משימות, פתרון בעיות, השגת מטרות, ויצירה ושמירה על יחסים בינאישיים משמעותיים. כלומר, כדי להרגיש טוב אתה חייב לעשות דברים.אחת מהנחות היסוד של הפסיכולוגיה, היא, שתפקוד לקוי של אדם נובע ממצוקתו הרגשית, וכאשר נטפל במצוקה זו התפקוד ישתפר באופן אוטומטי. במקום זאת, על פי הפסיכולוגיה האדלריאנית, הבעיה הקריטית היא תפקוד לקוי. המצוקה הרגשית נובעת מהסימפטום שנוצר כדי להצדיק הימנעות. לכן, המטרה הטיפולית חייבת להיות חזרה לפעילות, והטיפול צריך להיות מסע מהימנעות להשתתפות. טיפולים רבים נכשלים בשל חוסר הבנה של הדינמיקה של הימנעות. מטופלים נמנעים נהנים מתשומת הלב והאמפתיה של המטפלים שלהם ואוהבים עוד יותר לגלות את הסיבות ואת האשמים לכל בעיותיהם, החל מהוריהם. בינתיים לא נדרש מהם דבר, אפילו לא תשלום עבור המפגש, שלעתים קרובות משולם על ידי הוריהם. לכן זה לא יוצא דופן שהם מאחרים לפגישות או אפילו לא מגיעים. לכן חשוב מאוד שהמטופל יממן את המפגשים בעצמו.עם תחילת הטיפול, בני משפחה וחברים מצפים שמצב הרוח של המטופל ישתפר ויתפקד טוב יותר. אבל זה קורה לעתים רחוקות, כי המשאלה האמיתית של הנמנע היא שהם ימשיכו לממן ולשרת אותו. עבורו, המטפל הוא בעל ברית למטרה זו, כי בדרך כלל הוא יסביר להוריו כמה הוא סובל ויפציר בהם לא להפסיק לתמוך בו בכל מובן לפחות במהלך הטיפול, אשר יכול להימשך זמן רב.שיפור במצב הנפשי של המטופל יוצר ציפייה ממנו לפעולה ולתרומה, וכך הוא מאבד את “חוזה” התחזוקה, ולכן הוא אינו יכול להרשות לעצמו להשתפר. נמנעים אינם מאומנים מספיק להתמודד עם דרישות המציאות ללא עזרתם של אחרים.כאשר לאחר חודשים רבים, או אפילו שנים של טיפול, המטפל מנסה להניע את המטופל לפעולה, הוא בדרך כלל עוזב את הטיפול. זה לא היה החוזה הטיפולי. לכן, אם לא ייקבע מלכתחילה חוזה טיפולי שהמטרה היא נטילת אחריות על החיים הבוגרים, דבר לא ישתנה בגישה או בהתנהלות של המטופל.נמנעים אינם מתחילים לצמוח ולתפקד היטב כל עוד אחרים ממלאים עבורם את משימות החיים. זה מביא אותנו להדרכת הורים או שותפים של מי שבוחר בהימנעות כאסטרטגיית חיים.שני דפוסי התנהגות מאפיינים הורים של נמנעים: מצד אחד הם מספקים מימון ושירותים מיותרים ומצד שני מתלוננים ומבקרים את הנמנע, מנסים להניע אותו, מה שיוצר קונפליקטים וניכור. ההדרכה כוללת את שיפור התקשורת והפסקת שירותים מיותרים. צורך נוסף של ההורים הוא לקבל תמיכה כדי להתמודד עם תגובתם של נמנעים לשינוי החוזה של הקשר. התגובה היא בדרך כלל קשה מאוד, ונעה מכעס, לניתוק קשר להחרפת הסימפטומים.היציאה מההימנעות דורשת שינוי קוגניטיבי ושינוי התנהגותי. שינוי קוגניטיבי מורכב מאימוץ תפיסת עולם אופקית, קבלה עצמית והצבת מטרות בנות השגה. שינוי התנהגותי דורש להתחיל לפעול ולתת.אדלר הציע לראות את העולם החברתי כמישור רחב, בו לכל אחד יש מקום והוא מתקדם בקצב שלו בהתאם לנטיותיו ורצונותיו. השוואה לאחרים היא אבסורדית כמו השוואת תפוזים עם שעונים, שכן כל אחד הוא ייחודי ואין לו תחליף. בתפיסת העולם החברתית האופקית, אדם אינו נופל כאשר הוא טועה. אחרים הם חברים לדרך ולא מתחרים, יריבים או אויבים. המוטיבציה היא להשתתף ולתרום.מרכיב מהותי בטיפול הוא החינוך לתפיסת העולם האופקית, לפיה לכל בני האדם יש ערך וכולם שייכים. כאשר אנו מאמינים בו אנו יכולים לקבל את הפגמים שלנו. בטיפול, ננסה לברר כיצד הגיעה הלקוחה למסקנה השגויה שהיא לא מספיקה, וננסה לשנות את תפיסתה. אדם מעודד אינו זקוק לפיצוי בצורה של שאיפה מוגזמת. ככל שהשאיפה אופקית יותר, כך גדל הסיכוי שהאדם יפתח גישה פעילה ופרודוקטיבית.יצירת יעדים בני השגה: מטרות בנות השגה הן מטרות שאדם סביר יכול להשיג אם יהיה מוכן להשקיע את המאמץ הנדרש. שינוי קוגניטיבי יבוא לידי ביטוי בראיית מטרות בנות השגה, כמתאימות ומרגשות.קבלה עצמית משחררת אותנו מההתניה הקושרת בין השגת מטרות מוגזמות לבין תחושת ערך ומעודדת את הרצון להגיב באופן פעיל למשימות החיים. קבלה עצמית היא קבלה של חוסר השלמות שלנו וויתור על אשליית העליונות. קבלה עצמית היא מעשה של ענווה, שכרוך לעתים קרובות באבל על אובדן האשליה של להיות יותר.שינוי התנהגותי: המשימה הטיפולית הקשה ביותר היא להתגבר על הפינוק והנוחות שבהם מורגל המטופל ולעודד אותו לפעול, לעשות צעדים קטנים: לעשות משהו או לתת משהו. פעולה היא בדרך כלל מתגמלת, כי אדם מרגיש טוב יותר אם עושה את מה שצריך מאשר אם לא עושה זאת. עשייה יוצרת אנרגיה לעשות משהו נוסף, וכך, צעד אחר צעד, אפשר ליצור חיים פעילים ופרודוקטיביים.בעקבות הטיפול הסימפטומים נחלשים או נעלמים. במקרים בהם הסימפטומים חריפים עד כדי כך שהטיפול אינו אפשרי, מומלץ לפנות לייעוץ פסיכיאטרי על מנת לשקול טיפול תרופתי.

הימנעות: איך היא מובילה לכישלון בחיים וכיצד להתמודד איתה

שקד אנאבלה

בעלת תואר שני ושלישי בתרפיה בהבעה ויצירה. פסיכותרפיסטית ומדריכה מוסמכת.

07.09.2023

על פי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, הימנעות היא הלב של בעיות פסיכולוגיות וסבל, ומוגדרת כמרחק שאדם מציב בינו לבין משימות החיים (עבודה, חיי משפחה וחברות) כדי לשמר את תחושת השייכות והערך שלו. היא קשורה להפרעות נפשיות נפוצות כמו חרדה ודיכאון, ומתפתחת כגישה פסיבית בעידן הדורש 'להיות מיוחד' או 'מדהים' כדי להיות ראוי. המאמר יסביר את תופעת ההימנעות, מקורותיה, מרכיביה, רווחיה והפסדיה, ומה נדרש כדי לנטוש אסטרטגיה זו ולהתחיל להשתתף באופן מלא בחיים.

אהבתם את המאמר? שתפו

אודות המחבר:

מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ומרצה בכירה בו. מרצה במסטר לייעוץ אדלריאני באוניברסיטת רמון ליול בברצלונה. בדוקטורט שלה חקרה את תופעת ההימנעות, ובעקבותיו כתבה את הספר “לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות בחיים”, שהפך לרב מכר בארץ, ובפברואר 2024 יראה אור בעולם בהוצאת פנגווין רנדום האוס.

מאמר זה קשור ללימוד :

לימודי CBT

מאמרים נוספים בתחום

01.09.2026

על בושה ואשמה ומה שביניהם

"רגשות אשמה זה לא סימן שאתה לא בסדר….זה סימן שיש לך לב. אבל הלב הזה עבר

02.07.2026

לחץ

כל משפחה שואפת ליצור בבית אווירה של נחת. אוירה זו יוצרת קירוב לבבות, מאפשרת לכל אחד

31.05.2026

אינטרס אישי

בכל שינוי מהותי במערכת הנישואין, יש וויתור על דפוסי חיים ישנים לטובת דפוסים חדשים. החשש הראשוני