בכל שינוי מהותי במערכת הנישואין, יש וויתור על דפוסי חיים ישנים לטובת דפוסים חדשים. החשש הראשוני הוא טבעי, בריא, והכרחי על מנת שנבחן את עצמנו שוב ושוב אם אכן אנו מוכנים לשינוי. אך ישנם מצבים שישנה התנגדות, מחאה ופעילות אקטיבית נגד השינוי ולמען השבת המצב לקדמותו. מהם המניעים להתנגדויות עזות לשינוי, כיצד הן באות לידי ביטוי והיאך נתגבר עליהן על מנת שנוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בנישואינו? – על כך במאמר הבא.
אחד העקרונות הבסיסיים של שינוי הוא, שלעולם השינוי לא יבוצע כשהבעיה אינה שלי. אנחנו לא עושים שינויים ממעלה שנייה (כאמור במאמר הקודם, זהו שינוי אמיתי ומהותי הפורץ דרך חדש ומשנה את המבנה מיסודו) רק בגלל שאורח חיינו גורם בעיה למישהו אחר. הורים ומחנכים רבים טועים טעות חינוכית בסיסית בחושבם שיוכלו לשנות את ילדיהם רק בגלל שהתנהגותם מהווה בעיה לגורם הסמכות. אם ילד אינו מגיע בזמן לתפילת שחרית בכיתה, המורה ישגה לחשוב שהעונש שיושת עליו יחנכהו לתפילה. הילד יגיע בזמן כתוצאה מפחד, אך הגישה הבסיסית שלו לתפילה לא עברה שינוי פנימי ועמוק. על מנת שייעשה השינוי נצטרך לרתום אותו להפנמת הבעיה כפוגעת באינטרסים שלו, ולאחר מכן, לבדוק מה הרווחים שהביאו לפיתוח התופעה ולהתמודד עימם.
ברמה הבסיסית אנשים מתחברים לאינטרסים שלהם. אפילו ההליכה הקדושה לנישואין מתחילה משני אנשים האוהבים את עצמם ומחפשים בן זוג שמסוגל למלא את מחסורם. אם לא נרגיש שהשינוי לטובתנו, אולי נסכים לשינויים ממעלה ראשונה שיספקו זמנית את בן הזוג, אך וודאי שלא נרתם לתהליך שינוי ממעלה שנייה כל עוד שלא נחוש שהבעיה היא שלנו. לכן יש טוענים שהמניע החזק ביותר לשינוי הוא משבר, מצוקה או אינדיקציה לכישלון שממריצים לעשות מעשה. כל עוד אין תמריץ משמעותי לשינוי, החיזוקים החיוביים של ההתנהגות השלילית מונעים שינוי.
ישנם מצבים שהרצון לשינוי נובע מזיהוי הזדמנויות לצמיחה והעשרה ואינו כתוצאה ממשבר. חוקרים המתארים את ההשפעות החיוביות של טיפול משפחתי על המטפל, סבורים שבעקבות הניסיון להתמודד עם בעיות אישיות ומשפחתיות של המטופלים, מפתחים המטפלים מודעות גדולה יותר המאפשרת קבלה, תובנה וסובלנות לחולשות ולקשיים המתעוררים במשפחה. במקרים רבים, המודל ההורי או הזוגי שאליו נחשף המטפל מעורר בו רצון לשינוי יחסיו עם משפחתו על מנת להגיע לרמת התקשרות טובה יותר.
בכל מקרה, כדי לעשות שינוי צריך לקרות משהו שיביא את האדם להכרה שהשינוי הוא אינטרס אישי שלו ולא רק של זולתו. יש אנשים שמתחילים טיפול זוגי מתוך אילוץ חיצוני, לעתים בלחץ בן הזוג שמציב אולטימאטום, יתכן גם בעקבות גורם חיצוני – רבני או ממסדי שמסיבות שונות כופה תהליך. במקרים אלו, עלול בן הזוג המאולץ להפעיל אמצעי הגנה פסיכולוגיים כהכחשה והדחקה של הבעיות, והאתגר הטיפולי בשלב זה יהיה להביאו למודעות והפנמה שפתרון בעיות הנישואין הם בראש ובראשונה אינטרס שלו. כל עוד הבעיות תשארנה בעיותיו של האחד, גם אם יהיה רצון מצד זולתו בשינוי לטובת בן זוגו, הוא יהיה קוסמטי וזמני, כי שינוי מהותי ממעלה שנייה מתבצע רק כשהבעיה היא לא רק של בן זוגי אלא גם שלי.
כשאדם אינו מודע לבעייתו, הוא ימציא תירוצים, טענות והשגות מעכבי שינוי, שהתפקיד המרכזי שלהם הוא מנגנוני הגנה. אלו יהיו בעיקר הכחשה, הדחקה ורציונליזציה.
הכחשה
מופיעה לרוב להגן מפני ידיעה שחשיפתה תהיה כל כך כואבת עבורנו, עד שלא נוכל להתמודד עימה. משפטים כגון “אני לא מאמין שזה קרה” או “זה לא נכון” משמשים אותנו לעתים קרובות במצבי הכחשה. הידיעה שאני דחוי על ידי בן זוגי, עלולה למוטט אצלי מערכות רבות. המחשבות על עצמי כאדם אהוב, נחוץ ומוכשר, עלולות להתבדות בעקבות הידיעה שאינני רצוי. והקושי להתמודד עם הידיעה נחסך בעקבות ההכחשה. המשפט “היא סתם אומרת שנמאס לה ממני, היא רק עצבנית עכשיו” אולי מגונן במידת מה כעת, אך לרוב סופה של הידיעה שתפרוץ אל ההכרה, ותכאב שבעתיים, כי אולי העיקול האיטי שלה היה יכול לעורר מחשבה ורצון לתיקון מבעוד מועד.
הדחקה
התמודדות עם בעיה על ידי בחירה בהתעלמות והדחקה. הסחת דעת מבעיה הגורמת חוסר מצב רוח, יכולה להיות מועילה ולמנוע עצב. מהבחינה הזאת ההדחקה חיובית, אך יש לה גם חסרונות. משום שאמנם היא חוסכת את ההתמודדות עם הבעיה, אבל לא תמיד באמת פותרת אותה מהשורש. לדוגמא: אדם יכול להדחיק את צימאונו למים, אבל בשלב כלשהו יצטרך לשתות. במקרה זה, ההדחקה לא פותרת את הצורך להתמודד אלא דוחה אותו. לעתים קרובות ההתמודדות המאוחרת קשה יותר. המשפט “אני לא זוכר את האירועים שעליהם היא מדברת” עלול להיות ביטוי של שכחה כתוצאה ממנגנון ההדחקה.
רציונליזציה
מנגנון הגנה שכיח מאוד. מאחר ועולמנו הרגשי הוא כוח רב עוצמה, והשפעתו עלינו רבה עד כי לעתים איננו מסוגלים להודות בכך, אנו עוטפים אותו בעטיפת ההיגיון, ובכך מסבירים התנהגויות שנראות לא הגיוניות בתירוצים שיספקו את ההיגיון. לדוגמא: האדם מסביר שלא הלך להרצאה כי היה עייף, כאשר הסיבה האמיתית היא שהוא מפחד לפגוש אנשים חדשים. רציונליזציה היא פעולה מנטאלית לא מודעת, ומתן ההסבר הרציונאלי עשוי להיעשות באמצעות השלכה, לדוגמא: “הנישואין שלנו לא יציבים, בגלל שהיא בעייתית. אם היא תלך לטיפול פסיכולוגי הכל יסתדר”.
אנשים רבים מתחילים את תהליך השינוי בחייהם הזוגיים מתוך התנגדות והצגת מערכת טיעונים והגנות שנועדו לשמר את התנהגותם במערכת. מבחינתם, אין בעיות מיוחדות בנישואין המצריכות שינוי מהותי. לרוב, הבנה והקשבה אמפאתית, העלאת המודעות ובחינת הציפיות מחיי הנישואין, מעוררים את הצורך בשינוי ומקדמים את האדם צעד לתוך התהליך.
החשש מפני הפסד אישי
גם לאחר ההפנמה שהשינוי דרוש, בני אדם אינם חפים מהתנגדויות לתהליך. עוד אחת מההתנגדויות הנפוצות היא: החשש מהפסד. העיקרון העומד בבסיסה של ההתנגדות הוא, שכל התנהגות שלילית מתגמלת את האדם, ולפיכך כל שינוי כרוך בהפסד. בני אדם מאמצים דפוסי חיים שמרחקים אותם מכאב ומצוקה, עם הזמן דפוס ההתנהגות המאומץ משליך על רובדי חיים נוספים מעבר למטרה הראשונית שלו, ולמרות שההשלכה הזו צובעת את התמונה הכללית בצבעים קודרים, יש קושי להיחלץ מדפוס ההתנהגות כיון שביסודו הוא גויס לצורך הנאה או איזון פסיכולוגי, והחשש לחזור למצב שקדם להתנהגות המתגמלת מונע מאנשים לעשות שינוי.
את הדינאמיקה הזאת, אנו רואים לא פעם כשבני זוג אינם מתקדמים בתהליך טיפולי. הם אמנם מגיעים לטיפול ומצהירים כי מחויבים לתהליך, אך מעקב אחרי התקדמותם מגלה חשש מפני שינוי ושיקום המערכת.
אסף ועידית עברו תקופה ארוכה של וויכוחים ומריבות יותר מהרגיל. עידית גילתה שככל שהשנים חולפות כך חיצי הביקורת של אסף מנתצים את כבודה האישי, ולאחרונה הרגישות שפיתחה בעקבות כך פוגעת בבריאותה. אסף טען כי אינו מבקר אותה יותר ממה שהיא מבקרת אותו, חייהם גם ככה לעולם לא היו טובים יותר.
במהלך הטיפול נתגלה צורך חזק של עידית בשיתוף של אסף בחייה, היא טענה כי מתחילת נישואיהן צורך זה לא מולא. אסף התחיל לממש את צרכה, ובמשך הפגישות הראשונות ציינה עידית כי לראשונה היא מרגישה שלאסף יש אחריות ומחויבות לנישואין. אלא שהרגשה זו לא נמשכה זמן רב, ובפגישה החמישית דיווחו בני הזוג על נסיגה. בדרך כלל, נסיגה בטיפול היא טבעית וזהו חלק מהתהליך, אך המטפל חש כי משהו גורם לאסף לא להתקדם בתהליך.
במהלך הבירור אמר אסף: “נכון שבשבועות האחרונים האווירה בבית השתנתה, שנינו באנו האחד לקראת השני, ולראשונה חשנו חוויה של קרבה ושיתוף, אבל שמתי לב שברגע שנהיה לעידית טוב, היא מתחילה לדרוש ממני דברים שלא דרשה לפני התהליך, כאילו עכשיו היא מרשה לעצמה להטריח אותי יותר”.
אסף עשה צעד בתהליך השינוי, ואז חש שהוא הולך להפסיד משהו. הוא התרגל מתחילת הנישואין לא לקחת חלק במטלות הבית, ועידית מזמן הפסיקה לדרוש ממנו לתקן משהו. שניהם התמקדו במריבות של “כאן ועכשיו” ולמרות שהתמונה הכללית הייתה קודרת, אסף הרוויח מהיחסים העכורים את חופשיותו. כעת, הוא מבין שהשינוי ישנה את התמונה לטובה, אבל הוא גם מסיק שההתקרבות בינו לעידית תיקח ממנו את החופש הזה. זה מפחיד את אסף ומשתק את התהליך.
המודעות של אסף ועידית להתנגדות, הוציאה את עגלת הטיפול מהבוץ שאליו נקלעה. עידית למדה להקל על אסף בתחילת הדרך, ולקבל סירוב כחלק מתהליך הסתגלותו לשינוי. ואילו אסף, החליט לפרוש כנפיים ולהתבונן על מערכת הנישואין מלמעלה, הוא ערך רשימת רווחים והפסדים שינובו מהתהליך. בעזרת המטפל הובלטו המרכיבים השליליים בהווה והודגשו התוצאות החיוביות שינבעו מהשינוי. מהלך הטיפול כלל אבחון התחומים שבהם אסף צופה הפסדים ורווחים, ולבסוף הוא נרתם לשינוי בכוחות חדשים ובחיזוקים מתמלוגי השינוי.
במקרה זה הקושי התגלה במהלך הטיפול. אך תופעה נפוצה היא לראות בני זוג מסרבים לתהליך שיקום הנישואין באמתלא כלשהי כשהמניע האמיתי הוא החשש להפסד. לרוב, החשש אינו מודע והסירוב יגובה בחשיבה ליניארית – “אין מה לעשות איתה, זה האופי שלה, היא בדיוק כמו אימא שלה”. בן הזוג באמת משוכנע שאין מה לעשות, הוא בטוח בכך ויש לו הרבה הוכחות מניסיון החיים המשותפים יחד. אך בחינה מעמיקה עלולה לגלות כי הקושי לשנות חשיבה לחשיבה מערכתית נובע מהפחד הסמוי משינוי שיגרור להפסד התמלוגים כתוצאה מעכירות היחסים.
בסיכום הדברים, ניתן לומר שנגענו בשתי התנגדויות נפוצות הקשורות להתנגשות בין האינטרס הזוגי לאינטרס האישי. עצם המודעות לקיומן, מהווה כברת דרך משמעותית להתפוגגותם, ובכך מאפשרת לבני הזוג להירתם לתהליך שבכוחו להעלות את מערכת נישואיהן לרמה גבוהה יותר של יציבות ושביעות רצון. במאמר הבא החותם סדרה זו, נעסוק בע”ה בהתנגדויות נוספות הנובעות מחוסר וודאות ותחושת חוסר שליטה הכרוכה בשינוי, וכן באלו הקשורות למידת ההשקעה הנדרשת מאיתנו לתהליך השינוי.
