פתיחה
האם הטיפול שאליו אנו פונים נעשה מצע לצמיחה ולהרחבת החירות האישית, או מרחב המעקר יכולות עצמאיות ומבסס תלות באיש מקצוע בעל סמכות? האם המטפל מסייע לאדם להתבונן בעצמו, לקחת אחריות ולפתח את כוחותיו, או שהוא תופס בהדרגה את מקומו של המטופל באמצעות שפה מקצועית ופרשנויות מלאות משמעות?
המאמר שלפניכם מציע חמישה צירי התבוננות שיסייעו לבחון האם התהליך הטיפולי משמש מצע לצמיחה ולהתפתחות, או שמא – גם אם מתוך כוונות טובות – הוא הופך לגורם המעכב את התפתחותה של העצמאות האישית.
מאמר:
טיפול נפשי מתחיל בדרך כלל במקום שבו האדם מכיר בכך שהוא זקוק לעזרה. אולם בתהליך טיפולי בריא מתרחש בהדרגה תהליך פרדוקסלי: דווקא הקשר עם המטפל אמור להרחיב את יכולתו של האדם לשאת את חייו, להפעיל את שיקול דעתו ולקבל החלטות גם בלי להישען דרך קבע על סמכות חיצונית.
אלא שלא כל קשר טיפולי נע בכיוון הזה. לעיתים המטפל מסייע לאדם לגלות את כוחותיו, ולעיתים סמכותו המקצועית הולכת ותופסת את מקומה של הסמכות הפנימית. לכן אין די לשאול אם הטיפול מחולל שינוי, אלא יש לבחון גם איזה אדם מתהווה בתוכו – אדם שיכול לחשוב ולבחור בעצמו, או אדם הזקוק יותר ויותר לאישורו של המטפל.
חמשת צירי ההתבוננות שלפנינו אינם מבחן חד משמעי לתקינותו של טיפול ואינם נועדו לספק תשובות מוחלטות. הם מבקשים לעורר שאלות, לאפשר שיחה עם המטפל ולסייע לנו להתבונן לא רק בשינוי עצמו, אלא גם בדרך שבה הוא מתרחש ובמערכת היחסים הנבנית סביבו.
הציר הראשון: בלבול בין ״תנאי״ לבין ״מקור״
אפשרויות רבות הטמונות בתוכנו נפתחות בעזרתם של אנשים אחרים. אלה יכולים להיות הורינו, חברינו, מורינו, אנשי מקצוע או דמויות שונות שפגשנו לאורך הדרך. לעיתים הייתה זו תובנה חכמה ששמענו, שאלה משמעותית שעוררה בנו צרימה, דמות שהעניקה לנו השראה, או אדם שאחז בידנו וליווה אותנו בתהליך שינוי רחב ועמוק.
אין ספק שאנשים אלה עשויים להיות משמעותיים מאוד. אך האם הם עשו את השינוי? האם הדמויות החשובות בחיינו הן שבחרו את דרכנו במקומנו? בוודאי שלא. הורה, מורה או מטפל עשויים להעמיד לרשותנו את מלוא יכולותיהם, את ניסיונם רב השנים ואת מיטב כוונותיהם, ועדיין השינוי לא יתרחש. לעיתים הוא אף יתפתח בכיוון שונה לחלוטין מזה שאליו ביקשו להוביל.
האדם מושפע מאינספור משתנים שאיש אינו מסוגל לצפות מראש את פעולתם ואת המפגש ביניהם. גם איש מקצוע מנוסה יכול לכל היותר להציע השערה, להתבונן במה שמתרחש ולבדוק אם השערתו מתאמתת או נדחית. הוא יכול להיות תנאי חשוב לצמיחה, אך הוא אינו המקור שממנו נוצרו חייו וכוחותיו של האדם.
לכן, כאשר דמות סמכות אומרת: ״אני עשיתי אותו״, ״בזכותי הוא מי שהוא״, ״אם לא הייתי שם, לא היה יוצא ממנו דבר״ או ״בזכותי בני הזוג האלה עדיין יחד״ – אין זו רק הערכה מוגזמת של חלקה בתהליך. זהו עיוות נרקיסיסטי: האדם שמולה חדל להיות סובייקט בעל חיים ודרך משלו, והופך לראיה לגדולתה.
העיוות נחשף במלוא חריפותו באמירות כגון: ״הוריכם חייבים לי את מי שאתם״, או ״אני קודם להוריכם, כי אני יצרתי אתכם״. מי שמדבר כך אינו מבקש הכרת הטוב בלבד. הוא מודיע לאדם כי יש לו בעלות עליו. התלמיד נעשה עדות לגדולת רבו, המטופל נעשה סימן להצלחת מטפלו, והילד נעשה כרטיס הביקור של הוריו. העזרה כבר אינה אומרת: ״הייתי שם בשבילך״, היא אומרת: ״אתה שלי״.
חמור מכך, לעיתים מגויסים לתביעה הזאת משפטים תורניים וערכים של אמונה, מסירות, ציות והכרת הטוב. השפה נשמעת מרוממת, אך תפקידה המעשי הוא למחוק: למחוק את כוחותיו של האדם, את הוריו, את מוריו, את האנשים הנוספים שסייעו לו ואת חלקו שלו בעבודה. כל המציאות מצטמצמת כדי להשאיר במרכזה דמות אחת.
במקרים כאלה, חשיבה ביקורתית אינה מסתפקת ביופיין של המילים. היא בוחנת את המבנה שהן יוצרות: האם דברי הסמכות מחזירים לאדם את כוחותיו, או נוטלים אותם ממנו? האם הם מאפשרים לו להכיר טובה ולהישאר אדם נפרד, או הופכים את הכרת הטוב לחוב נצחי ואת העזרה לתביעת בעלות?
הציר השני: הסמכות שמבקשת להישאר במרכז
מבחנה של סמכות אינו רק ביכולתה לסייע לאדם כשהוא זקוק לה, אלא גם ביכולתה לשאת את הרגע שבו הוא זקוק לה פחות. סמכות בריאה ממלאת פונקציה מַעֲבָרִית: האדם נעזר בה, עובר דרכה, צומח וממשיך בדרכו.
מטפל טוב אינו זקוק להערצת מטופליו. מאמציו מכוונים לכך שהמטופל יפתח אמון ביכולתו לשאת את חייו בעצמו. מורה טוב אינו משאיר את תלמידו קטן כדי להמשיך להרגיש גדול, אלא שמח לראותו עומד על רגליו, חושב בכוחות עצמו ומתקדם בדרך שאינה בהכרח דרכו של המורה. רב טוב אינו מבקש להפוך את נפש תלמידו לרכושו, אלא לפתוח לפניו שער לעבודת ה׳ שיש בה קול אישי, בחירה ואחריות משלו.
הסמכות המעוותת מתקשה לשאת את נפרדותו של האחר. כל עוד האדם נזקק לה, היא יכולה לחוש משמעותית, אך כאשר הוא מתחיל לחשוב בעצמו, לבחור אחרת או להיעזר גם באנשים נוספים, היא חווה את צמיחתו כאיום. העצמאות נהפכת ל״התנגדות״, הסירוב נעשה ״ערעור על הסמכות״, החשיבה הביקורתית מוגדרת ״חוצפה״, בחירה אחרת נחווית כבגידה, וגדילה מתפרשת כהתנתקות.
לכן לא נשמע ממנה: ״ברוך ה׳, הוא צומח״, או ״הוא חושב אחרת ממני, וייתכן שיצליח אף יותר״. במקומן יופיעו אמירות כמו: ״הוא שכח מי עשה אותו״, ״הוא חושב שהוא מכיר את עצמו״, או ״אני יודע טוב ממנו מי הוא באמת״.
בשלב הזה דמות הסמכות כבר אינה מבקשת הכרת הטוב על מה שנתנה. היא דורשת שהאדם ימשיך להכיר בה כמקור לזהותו וכבעלת הידיעה על חייו. זו כבר לא עוד עזרה המבקשת להצמיח אדם, אלא תביעה להישאר במרכז נפשו. היא מבטאת חוסר כבוד ליצירה האלוקית והיעדר ענווה אנושית בסיסית: הסירוב להכיר בכך שהאחר אינו יצירה שלי, וכי חייו אינם שייכים לי.
הציר השלישי: הכרת הטוב שהופכת לחוב נצחי
הכרת הטוב היא אחד היסודות החשובים ביותר בקשר שלנו עם המציאות. חשוב מאוד שאדם יראה את חלקם של הוריו בגדילתו, את החממה המשפחתית שבתוכה צמח ואת הלקחים שלמד במעבדה הקרובה של ביתו. ראוי שיכיר גם בחלקם של מוריו, חבריו, אנשי המקצוע ודמויות הסמכות שסייעו לו לאורך הדרך.
כאשר איננו מכירים טובה, אנו מאבדים קשר יסודי מאוד עם המציאות שסביבנו וגדלים בתחושה שהכול מגיע לנו. מעבר לכך שזו גישה לא הוגנת ולא מכבדת כלפי הסביבה, ומעבר לכך שהיא מכרסמת באישיותנו, היא מסבה לנו סבל רב בחיים. אחד מחוקי היסוד של החיים הוא שלעולם לא נקבל את כל מה שאנו מבקשים. אמנם אנו ראויים לדברים רבים, אך לא הכול באמת מגיע לנו.אלא שגם הכרת הטוב עצמה עלולה לעבור עיוות. באופן פרדוקסלי, יש אנשי מקצוע ודמויות סמכות המטיפים להכרת הטוב באמצעות דברי אמונה, מאמרי חכמים ומילים חוצבות להבות, ובה בעת פועלים מתוך אותה תחושת ״מגיע לי״ שהם מגנים אצל אחרים. הם אינם מסתפקים בכך שהאדם יכיר במה שקיבל מהם, הם תובעים שהכרת הטוב תהפוך לחוב שאינו מסתיים.
ברגע הזה ההערכה כבר אינה מספיקה כי נדרשת הערצה, תשומת הלב לא מספקת מאחר שנדרש ציות, והקשר לא מבוקש אלא הדרישה לתלות. זהו אחד המקומות שבהם מילים יפות וגבוהות כמו ״מסירות״, ״אמונה״ ו-״הכרת הטוב״ משמשות מסווה לדרישה מרכזית אחת: תישאר שלי.
הכרת הטוב הבריאה אומרת: ״אני רואה את מה שנתת לי״. החוב המעוות אומר: ״מאחר שנתת לי, אני לא רשאי עוד להיות נפרד ממך״. כאשר תודה הופכת לחוב שאסור לפרוע ולסיים, הסמכות כבר לא מצמיחה את האדם אלא מחזיקה אותו כבול. היא לא מבקשת עוד קשר שיש בו בחירה, אלא תלות המבטלת את האפשרות להיפרד, לגדול ולהמשיך בדרך.
הציר הרביעי: המונופול על הפירוש
אדם הוא תוצר של סיבות מרובות. הוא גדל בתוך מפגש מורכב בין בית, הורים, גוף, מזג, כאבים, קשרים, מורים, כישרונות, כישלונות, בחירות, אמונה, תרבות, תקופות חיים והשגחה. גם כאשר אנחנו מזהים גורם משמעותי מאוד, עדיין הוא פועל בתוך רשת שלמה של השפעות, שחלק גדול ממנה אינו גלוי.
הסמכות המעוותת אינה מסתפקת באמירה ״אני עשיתי אותך״. היא מוסיפה אמירה מסוכנת לא פחות: ״רק אני יודע מי אתה״. יתכן שמטפל מסוים יזהה את השפעתן של חוויות ילדות על האדם, אחר יזהה יכולת אישית שלא קיבלה מקום, רב יאיר את הממד הרוחני, ורופא יצביע על הגורם הגופני. כל אחת מנקודות המבט עשויה להיות חשובה ומשמעותית מאוד, אך העיוות מתחיל כאשר נקודת מבט הופכת להיות התמונה כולה ללא נתינת מקום לשום נקודת מבט אחרת.
כאשר הדמויות העוזרות לנו בדרכנו אינן מציעות פירוש לבחינה אלא פוסקות את דיננו, הן צובעות תמונה שלמה בצבע אחד, זאת לא תמונה – זה קשקוש. כשבמקום ״ייתכן שהדבר הזה משפיע עליך״, האמירה היא: ״זאת הסיבה שאתה כזה״, וכל מידע שלא מתאים להסבר נדחה, וכך כל אדם המציג נקודת מבט שונה נהדף כמי שלא מבין, מפריע לתהליך או מסכן אותו. נוצרת מערכת סגורה, שבה הסמכות היא שמגדירה את הבעיה, היא שמפרשת כל התנגדות להסבר שלה, והיא גם היחידה שרשאית לקבוע מהו הפתרון. אם הנעזר מסכים הדבר מוכיח שהיא צודקת, אם הוא חולק עליה, המחלוקת עצמה מוצגת כהוכחה לכך שהוא לא מכיר את עצמו, ואין שום אפשרות במבנה כזה לבחון להתבונן ולצמוח, אלא להיכנע ולנבול.
סמכות בריאה מכירה בידיעותיה ובניסיונה, אך היא מחזיקה אותם בענווה. היא מסוגלת לומר אמירה פנימית ואמיתית: ״זה מה שאני רואה מנקודת מבטי, בוא נבדוק אם הדבר מתאים לחייך״. היא לא דורשת מהאדם להצטמצם כדי להתאים להסבר שלה, ולא מוחקת את ריבוי הקולות, הקשרים והסיבות המרכיבים אותו. זוהי דמות שמבינה שהאדם גדול יותר מהפירוש שניתן לו, והיא לא שוכחת שהמציאות מורכבת ושאין אפשרות ריאלית לקחת מונופול על פירוש נפשו של האחר.
הציר החמישי: הסמכות כתפקיד
אנשי מקצוע ודמויות סמכות שוכחים לעתים כי הם בתפקיד שקיים מתוך קשר ואינו זהות מלאה העומדת בפני עצמה. אדם נעשה רב במפגש עם תלמידיו, ראש קהילה ביחס לבני קהילתו, ומטפל בתוך הקשר הטיפולי עם מטופליו. ההכשרה, הידע והניסיון שייכים לאיש המקצוע, אך התפקיד עצמו מתממש רק כאשר עומד מולו אדם שנתן בו אמון והסכים להיכנס עמו לתהליך.
הקשר אינו סימטרי. המטפל והמטופל אינם נושאים באותה אחריות, התלמיד והרב אינם ממלאים אותו תפקיד, והילד וההורה אינם נמצאים באותה עמדה. אולם היעדר הסימטריה התפקודית אינו מבטל את השוויון בערך האנושי, ואינו הופך את ההשפעה לחד כיוונית. המטפל אמנם מסייע למטופל, אך הוא גם לומד מתוך המפגש איתו. הרב מלמד את תלמידו, אך עשוי להתפתח, להתחדד ולהעמיק בזכות שאלותיו. ההורה מגדל את ילדו, אך גם משתנה ונבנה בתוך ההורות.
אין הכוונה שהמטופל אחראי להתפתחותו של המטפל, או שהתלמיד צריך לספק את צרכיו של רבו. האחריות לשמירת גבולות התפקיד מוטלת דווקא על בעל הסמכות. עם זאת, עליו לזכור שהוא נמצא בתוך הקשר ולא מעליו, וכי האדם שמולו אינו כלי ריק המקבל ממנו תוכן.
כאשר התפקיד נעשה לזהות מלאה, בעל הסמכות מתחיל לראות את עצמו כמי שתמיד יודע, תמיד מעניק ותמיד עומד מעל האחר. הוא מתקשה ללמוד ממטופליו, מתלמידיו, מילדיו או מבני קהילתו, משום שלמידה מהם מאיימת על המבנה שבו הוא המקור והם התוצרים.
האמת שהוא מחמיץ היא ששני הצדדים חיים בתוך מערכת שבה הם אינם חיים האחד בזכות השני, אלא בעזרת השני. כאשר הקשר מעביר מסר של ״אתה חי בזכותי״, אחד הצדדים נעשה מקור והאחר נעשה תוצר התלוי בו. לעומת זאת, כשהמסר הוא ״זכיתי לעזור לך בדרכך״, שניהם נותרים כבני אדם שלמים ונפרדים, שנפגשו והשפיעו זה על זה בלי שאחד מהם נעשה בעליו של האחר.
סמכות בריאה יודעת שהתפקיד מעניק לה אחריות, אך אינו מקנה לה ערך אנושי גבוה יותר. היא יכולה גם להקשיב, ללמוד, לטעות ולתקן, משום שהתפקיד הוא דבר שהיא ממלאת, ולא כל מה שהיא.
לסיום: שאלות להתבוננות בקשר הטיפולי או הסמכותי
השאלות הבאות אינן מבחן חד משמעי ואינן מאפשרות לקבוע על סמך אירוע בודד שהקשר תקין או פגום. הן נועדו לסייע לנו לזהות דפוסים, לפתוח שיחה עם דמות הסמכות ולבחון אם הקשר מחזק את כוחותינו או מצמצם אותם.
- כשמשהו טוב קורה בחיי, האם האדם שמלווה אותי עוזר לי לראות את הדרך שעשיתי ואת הכוחות שגיליתי, או שהוא גורם לי להרגיש שבלעדיו לא הייתי מגיע לשום מקום?
- כשאני נכשל או חוזר לאחור, האם אפשר להתבונן יחד במה שקרה בלי להאשים, או שההצלחות נזקפות לזכותו והכישלונות נשארים באחריותי בלבד?
- האם יש בקשר מקום לבית שממנו באתי, לאמונתי, לניסיון חיי ולאנשים נוספים שעזרו לי, או שהמלווה נעשה בהדרגה הדמות היחידה שסביבה מוסבר הסיפור שלי?
- כשאני אומר ״לא״, חולק או בוחר אחרת, האם נשאר בינינו מקום לשיחה, או שאני מרגיש שמיד הפכתי למתנגד, כפוי טובה או לא נאמן?
- כשפירוש שניתן לי לא ממש מתאים למה שאני מכיר וחווה בתוכי, האם מותר לי לומר זאת? האם אפשר לבדוק מחדש את הפירוש, או שאני נדרש לפקפק בעצמי?
- כשאני מביא דעה של אדם נוסף, האם אפשר לבחון יחד אם היא מועילה, מבלבלת או יוצרת משולש בעייתי, או שהקול הנוסף נפסל רק משום שאינו קולה של הסמכות?
- כשאני אומר תודה, האם היא מתקבלת בחיוב וחיוך, או שהיא הופכת בהדרגה לחוב המחייב אותי להסכים, לציית ולהישאר בקשר?
- כשמשהו בקשר מכאיב לי, האם אני מרגיש בטוח לדבר עליו? האם האדם שמולי מסוגל להקשיב, לבדוק את עצמו ולתקן, או שגם הכאב שלי משמש נגדי?
- כשאני זקוק לגבול, האם אפשר לדבר עליו ולברר את משמעותו, או שעצם הבקשה גורמת לי להרגיש שאני פוגע, מאכזב או בוגד?
- כשאני חושב להפחית פגישות, להתרחק או לסיים, האם אפשר לבדוק בכנות אם זו התקדמות או הימנעות, בלי להפחיד אותי ובלי להזכיר לי כמה אני חייב?
- כשאני עומד לפני החלטה, האם הקשר עוזר לי להקשיב לעצמי ולשקול את דרכי, או שקולה של הסמכות נעשה חזק עד שאני כבר לא מצליח לשמוע את קולי?
- וכשאני מביט בעצמי לאורך זמן, האם נעשיתי אדם חופשי, אחראי ובטוח יותר בכוחותיו, או שאני זקוק יותר ויותר לאישור כדי לחשוב, לבחור ולפעול?
חשוב לזכור: לא כל אתגור הוא שליטה, לא כל פירוש שאינו נעים הוא עיוות, ולא כל הסתייגות מפנייה לאדם נוסף נובעת מקנאה או מרצון לבלעדיות. לעיתים דמות סמכות אחראית נדרשת להציב גבול, לעמת, להצביע על הימנעות או להזהיר מפני מסרים סותרים. ההבדל נמצא בדרך: האם אפשר לדבר על הדברים, לשאול, לבדוק ולשקול אפשרויות, או שכל דרך מובילה למסקנה אחת, שלפיה הסמכות צודקת והאדם חייב להיכנע.
סמכות בריאה לא נמדדת בכך שהיא תמיד מסכימה איתנו, אלא בכך שגם בתוך מחלוקת היא לא מוחקת את האדם שמולה. היא יכולה להחזיק בידע ובאחריות, ובה בעת להשאיר לנו קול, בחירה ומקום לגדול.
מקורות
Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2000). Self-Determination Theory and the Facilitation of Intrinsic Motivation, Social Development, and Well-Being. American Psychologist, 55(1), 68–78.
Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2017). Self-Determination Theory: Basic Psychological Needs in Motivation, Development, and Wellness. New York, NY: Guilford Press.
Yalom, I. D. (2002). The Gift of Therapy: An Open Letter to a New Generation of Therapists and Their Patients. New York, NY: HarperCollins.
