בסוף הרצאה שהעברתי לאחרונה במסגרת “שבוע המודעות לשכול האזרחי”, עלתה שאלה מהקהל שנשארה איתי: “דיברת על צמצום, על פינוי מקום – אבל מה עושים עם הריק שנוצר? איך חיים בתוכו?” השאלה חידדה נושא שעסקתי בו רבות בקליניקה אך לא תמיד ניסחתי במפורש: האתגר העמוק של האבל אינו רק עצם הצמצום, אלא השאלה כיצד חיים בתוך מה שנפתח אחריו.
שתי הסכנות מוכרות לכל מי שמלווה אבל: מי שממשיך מוקדם מדי עלול לחוש שבגד; מי שאינו מצליח לנוע כלל עלול לחוות את הקשר עצמו כמקום שסוגר עליו. המאמר מבקש נתיב שלישי.
בכתב עת זה הצגתי בעבר את הצמצום כאחד מעמודי התווך של הגישה הדיאלוגית-יהודית בטיפול, ואת מושג “אמפתיה לאור” כהרחבה של הגישה הקוהוטיאנית. מאמר זה מבקש להרחיב את המסגרת צעד נוסף: לתאר את החלל הפנוי שנוצר לאחר הצמצום כחלק ממרחב החיים ולא רק כשלב לחצות אותו בדרך למקום אחר. במובן זה, האובדן איננו רק היעדרו של אדם אהוב, אלא גם פגיעה במרחב הזיקה עצמו: ביכולת להידבר, לשאת נוכחות בתוך היעדר, ולשזור מחדש את רצף החיים. השאלה הטיפולית איננה רק כיצד “להמשיך”, אלא כיצד להשיב תנועה למרחב הדיאלוגי שנקרע – מבלי לבטל את הקרע עצמו.
הצמצום – מה יודעים ומה נשאר פתוח
בקבלת האר”י, מושג הצמצום מתאר את האקט הראשוני שבו האינסוף מסתלק כדי לפנות מקום לבריאה. כפי שכותב רבי חיים ויטאל זצ”ל בעץ חיים (היכל א”ק, שער א, ענף ב), לאחר הצמצום “נשאר מקום חלל אויר פנוי”. הצמצום מייצר אפוא חלל שהוא תנאי לבריאה – אך אין מדובר בריק מוחלט, אלא במרחב שמאפשר התהוות; חלל שניתן לבנות בו. בהקשר של מאמר זה, “החלל הפנוי” אינו רק מטפורה לריק רגשי, אלא שם למרחב שבו הרציפות נשברת והמשמעות אינה נמסרת עוד מאליה. זהו מקום שאין ממהרים לסוגרו, אלא לומדים לשאתו, לשהות בו, ולבנות מתוכו שפה, זיקה ותנועה.
בגישה הדיאלוגית-קבלית שפיתח פרופ’ מרדכי רוטנברג (1990), מושג הצמצום מקבל תרגום פסיכולוגי: המטפל מצמצם את עצמו – את שיפוטיותו, את רצונותיו, את נוכחותו הדומיננטית – כדי לפנות מקום לקולו של המטופל. וכך גם האדם עצמו: כשהוא פוגש חסר, אובדן, שבר, הוא מוזמן לצמצום – לפנות מקום פנימי לחוויה שמתרחשת, מבלי למחוק אותה ומבלי להיסחף לתוכה.
כהנא (2013) מציין כי “המפתח הקובע איזו אופציה תתממש הוא אפשרות הצמצום” – כלומר, הצמצום אינו רק מחווה רגשית אלא בחירה אקטיבית שקובעת את מסלול ההמשך. אולם בשיחות הקליניות שלי, ובמיוחד בעבודה עם אנשים שכולים, גיליתי שהצמצום לבדו מתאר רק מחצית מהתהליך. הוא מתאר את פינוי המקום – אבל אינו מתאר את המגורים בחלל שנפתח. ורוב האנשים – בצדק מסוים – חשים שעליהם לצאת מהחלל מהר: לסגור, לרפא, להמשיך. החלל מרגיש כתחנת ביניים, לא כבית. אבל מה אם הוא בית?
“לגור” כאן אינו ביטוי פסיבי: הגר בחלל אינו נבלע בו ואינו עומד מחוצה לו כמי שמביט פנימה. הוא נוכח בתוכו – מכיר בחסר, אינו מכחישו – ומתוך אותה נוכחות ממשיך לנוע לחיים. “מגורים פעילים” הם אפוא פעולה כפולה: נוכחות בחלל תוך תנועה מתוכו.
חז”ל הנהיגו להותיר “אמה על אמה” בכותל הבית כזכר לחורבן (בבא בתרא ס’ ע”ב) – לא במקום הבית, אלא בתוכו. הבית נבנה שלם; החסר נשמר. זהו בדיוק המבנה שאליו מכוון המאמר: לגור בחלל אין פירושו שהחלל הוא הבית כולו, אלא שהוא הזיכרון המכונן הנשמר בתוכו. הנאמנות אינה עצירה – היא ארכיטקטורה מודעת של חיים שמחזיקים את החסר בתוכם.
הרב שג”ר ור’ נחמן: ההסתלקות כהתפשטות, החלל כמרחב חיים
כדי להבין מדוע החלל הוא מרחב מגורים ולא שלב ביניים, אני מבקש להיעזר בהגותו של הרב שג”ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג) זצ”ל, שעוסק בנושא זה באופן מעמיק ומקורי בכתביו.
הרב שג”ר מבחין בין שני סוגי מוות:
“מוות של אדם שסיים את חייו בזקנה גם אם לא בשיבה טובה, הוא מוות שבו הסופי, חייו של אדם, עולים ונחקקים בנצח, בצרור החיים, השוכן אי שם בשמי מרום, או בליבו של אדם, או בספר הזיכרון של ההיסטוריה, ספר הזכרונות שלפני האלוקים. ‘לב שלמעלה הוא בחינת ספר הזכרון’ (ליקוטי מוהר”ן קמא קמ”א). עם מותו עוברים חייו של האדם מוטציה והופכים לנצח נוסטלגי, לניגון. המוות האחר הינו מוות קטוע, שאין לו מנוחה. דמי אחיך זועקים מן האדמה. הכפרה והמנוחה המיוחלת, שאליה רשאי לשאוף אדם לקראת מותו חסרה אז.” (הרב שג”ר, תש”ע)
הסוג האחד הוא מוות שיש בו מידה של התארגנות, מוות שאפשר “לנגן” אותו לניגון. לעומתו המוות הקטוע שאינו מסתדר לנרטיב, אינו נסגר לזיכרון. הוא נשאר פרוץ, פעיל, קורע. לכן הניסיון לבנות “ניגון” מסודר מאובדן כזה – לעטוף אותו בסיפור נחמה, לסגור אותו בתהליך מוגדר – עלול להיות בלתי אפשרי, ולעיתים גם לא נכון.
אולם הרב שג”ר אינו עוצר שם. בקריאתו בתורה ס”ו של ר’ נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן, חלק א), הוא מציע שההסתלקות מחוללת תמורה בקיום: מוות “קטוע” שאינו נסגר לנרטיב עשוי, בתנאים של החזקה וקהילה, להפוך גם לאירוע שמארגן מחדש את הסובייקטיביות. ובפרשנותו – האובדן עשוי “לכונן” את היות האדם סובייקט, ועם התרחשותו לפעמים זוכה האדם ברוח דלעלא. בלשונו של ר’ נחמן:
“ודע, שזהו על ידי שבשעת הסתלקות, אזי יורד ובא למטה בחינת הרוח והחיות דלעלא, ואזי נתחבקין ונתאחדים יחד, הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא. כי באמת שניהם אחד, ותכף כשנתגלין זה לזה, נתאחדין מאוד באחדות גדול. ומחמת שהרוח דלעלא אינו יכול להיות בזה העולם, כי טבעו אינו יכול לסבול כלל זה העולם, על כן נסתלק הצדיק, כי כשנסתלק למעלה הרוח הנ”ל, נסתלק עמו הרוח דלתתא, מחמת שנתאחדו מאוד באחדות גדול“. (ליקוטי מוהר”ן, ח”א, תורה ס”ו)
בפרשנות הרב שג”ר: כל אדם חי בגבולות “הרוח דלתתא” – הרוח הפרטיקולרית, המוגבלת לזמן ולמקום. אולם “הרוח דלעלא” – הרוח הגדולה, זו שטבעה אינו יכול לסבול את גבולות העולם – נסתלקת, ועמה בשעת ההסתלקות נסתלקת גם הרוח שלמטה. ודווקא בהסתלקות הזו: שתי הרוחות מתאחדות באחדות גדולה. לשון הרב שג”ר: “האדם… לעולם בחייו מציאותו התפרטה לחלקיות של הזמן והמקום, ולא הייתה מסוגלת לחרוג ממנה… אולם עם מותו אדם זה עובר טרנספורמציה” (הרב שג”ר, תשע”ב).
חשוב להדגיש: אין כאן הצדקה של האובדן ואין כאן רומנטיזציה חלילה. יש כאן ניסיון לתאר מה עשוי להתרחש אחרי האובדן – כשיש החזקה, קהילה ושפה. החלל שנוצר לאחר ההסתלקות אינו ריק – הוא המרחב שבו הרוח הגדולה מחלחלת. מה שנדמה כניתוק הוא לעיתים תנועה של התרחבות.
ובפרק “סוד הזיכרון” (הרב שג”ר, תשע”ב) מוסיף הרב שג”ר ממד נוסף: הזיכרון אינו הנצחה פסיבית של מה שהיה, אלא פרקטיקה חיה של התקשרות מתמשכת – “ספר הזיכרון” שמחזיק את הנפטר חי בתוך מי שזוכר.
ומן הצד הפילוסופי, אופיר (2000) מנסח זאת בשפה עכשווית: “לאבד פירושו לזכור… לאבד פירושו לשמר במקום אחר, להתיק דבר מה ממישור אחד של קיום למישור אחר של קיום”. החלל שנוצר לאחר האובדן אינו ביטול מוחלט אלא העתקה ממישור למישור. מרחב שיש לגור בו, לא לחצות אותו.
בשונה מגישות אחרות
בחלק מן המודלים הפופולריים של אבל – ובפרט מודלי שלבים שנקשרו בשיח הציבורי לשמה של קובלר-רוס (1969) – הריק נתפס כמצב זמני שממנו יוצאים לאחר עיבוד. גם בזרמים פסיכואנליטיים מוקדמים, ובפרט אצל פרויד (1917) עבודת האבל תוארה כתנועה הדרגתית של נסיגה מן האובייקט האבוד וחזרה להשקעה בחיים. הרעיון המשותף: הריק הוא תחנת ביניים, וההחלמה נמדדת ביכולת לצאת ממנו.
המחקר המאוחר יותר נע לעבר תמונה מורכבת יותר – סטרובה ושוט (1999) תיארו את האבל כתנודה בין פנייה אל האובדן לבין פנייה אל החיים; ניימאייר (2001) הוסיף את ממד שחזור המשמעות. גישת “הקשר המתמשך” (Klass, Silverman & Nickman, 1996) ערערה על ההנחה שקשר נמשך עם הנפטר הוא פתולוגיה, ותיארה אותו דרך זיכרון, טקס, זהות יחסית ולעיתים ממד רוחני. אך גם בגישות אלה השאלה המרכזית נותרת מה האדם עושה עם האובדן – לא מאין הוא עושה זאת.
מה שנותר פתוח הוא שאלת המיקום: היכן עומד האדם כאשר הוא שומר על הקשר? מי שעומד מחוץ לחלל ומשמר זיכרון – שומר. מי שגר בתוכו – ממשיך מתוכו. ההבדל אינו מטאפורי בלבד; הוא קובע את כיוון התנועה. הפרדיגמה הדיאלוגית־צמצומית מוסיפה ממד שאין בהן: הקשר המתמשך אינו רק שמירת זיכרון, אלא מגורים פעילים בחלל שהאובדן פינה – תנועה מתוכו שמחזיקה את ההפכים בו־זמנית.
בהקשר זה ראוי להזכיר גם כיוון מחקרי עכשווי המעמיק בממד הריטואלי-קהילתי של אותה שאלה. מתן שלום, במחקרו (כתב יד), מציע לראות את השכול כמרחב תפר בין היעדר לנוכחות, ובוחן כיצד ריטואלים, חפצים ואתרים משמשים “מדיומים” של קשר עם הנעדר. מאמר זה אינו עוסק בממד הריטואלי-קהילתי, אלא מציע ניסוח קליני-דיאלוגי לשאלה כיצד אדם לומד לגור בחלל שנפתח לאחר האובדן הפרטי, וכיצד התנועה מתוכו מאפשרת חיים שאינם מוחקים את החסר.
הממד הסימבולי: איך “גרים” בחלל באמצעות שפה פרטית
החלל שנוצר לאחר אובדן אינו רק מרחב רגשי – הוא גם אירוע של שבר ברשת הסימבולית: במערכת המילים, הדימויים, הסיפורים וההקשרים שבאמצעותם אדם מחזיק את חייו כיחידה בעלת משמעות. לעיתים קרובות האבל פוגע לא רק בזיקה אל האדם שאיננו, אלא גם ביכולת הבסיסית “לקשור” בין חלקי המציאות: משפטים שבעבר ניחמו נשמעים לפתע כבלתי נסבלים; הזמן מפסיק להיות סיפור רציף; שפת היום-יום מאבדת את יכולתה לשאת את הכאב. במובן זה, השאלה “איך לגור בחלל?” היא גם השאלה: איזו שפה יכולה להתקיים בתוך חלל של חסר – בלי למחוק אותו ובלי להיבהל ממנו.
כאן מתחדד הקשר שבין צמצום לבין סימבוליזציה. הצמצום, במובנו הדיאלוגי, יוצר מרחב שבו לא חייבים “לסגור” את החסר מיד. המטפל מחזיק שקט שמאפשר למטופל להתחיל לייצר סימן – מילה אחת, דימוי אחד, טקס קטן, חפץ – כעוגן שמחבר את החסר אל החיים. לכן בעבודה קלינית עם אבל, לעיתים ההתקדמות אינה נמדדת ב”הבנה”, אלא ביכולת למצוא מילה מדויקת אחת (“געגוע”, “כעס”, “החמצה”), דימוי שמחזיק סתירה (“צלקת באמצע”), או פרקטיקה חוזרת שמחזיקה זיקה.
מנקודת מבט זו, הקדיש אינו רק נוסח תיאולוגי – הוא סמל ציבורי של מגורים בחלל: מילים כשאין מילים, קצב כשאין זמן, קהילה כשאני לבד. אך לצד השפה הציבורית, רבים זקוקים גם לשפה פרטית – סמל אישי שמאפשר להחזיק קשר בלי להפוך אותו לכלא. זוהי פעולת-מגורים סימבולית בתוך החלל: יצירה מתמשכת של סימנים שמאפשרים לחיות עם החסר מבלי למחוק אותו.
מקרה בוחן – “זה לא החזיר אותו“
אחות שכולה הגיעה לטיפול לאחר שאיבדה את אחיה בנסיבות פתאומיות. בשיחות הראשונות תיארה תחושה שנחרתה בה: “אני חייבת להגיד לו משהו שלא אמרתי, ולשמוע ממנו משהו שלא נאמר. אבל זה בלתי אפשרי – ואני לא יכולה להמשיך כך.”
הקושי שלה היה בדיוק מה שהרב שג”ר מכנה “חוסר היכולת להידבר” – “אולי עקיפה זו היא העוול האמיתי… מניעת חסד האמת… חוסר היכולת להידבר?” (הרב שג”ר, תש”ע). העוול האמיתי של מוות קטוע אינו רק ההיעדר, אלא הדיאלוג שנותר פתוח, שנקטע באמצע.
בשלב מסוים בתהליך הטיפולי עלתה האפשרות להיכנס לדיאלוג מחודש דרך הדמיון למקום שהיא עצמה קראה לו “הקבר” – לא כעובדה פיזית, אלא כמטפורה פנימית של מקום החסר. ההנחיה נעשתה כעבודה סימבולית-דמיונית במסגרת הטיפול, בקצב ובשליטה מלאים של המטופלת, ללא כל טענה מטאפיזית. לא טקס, לא חיפוש תשובות. היא פשוט נכנסה לחלל ודיברה: “לא הספקתי…” “אני כועסת…” “אני מתגעגעת…” “אני מפחדת…”
כשיצאה מאותה עבודה לא הביאה עמה “תשובה גדולה”. היא אמרה משפט שנשאר איתי: “זה לא החזיר אותו. זה החזיר אותי לקשר עם החיים.”
זהו בדיוק הרגע שאני מבקש לתאר. היא לא יצאה מהחלל ולא “התגברה” על האובדן. היא נכנסה לחלל, ישבה בו, ומתוכו נפתחה תנועה לחיים. הדיאלוג עם האח לא הסתיים עם מותו – הוא שינה צורה, בדיוק כפי שר’ נחמן מלמד שרוח הנפטר מתפשטת ומתאחדת עם מי שהיה קשור אליו. ומה שאפשר את השינוי הזה לא היה עיבוד קוגניטיבי של האובדן, אלא מגורים פעילים בחלל שהאובדן פינה – ובניית שפה פרטית שיכולה להתקיים בתוכו.
כאן אפשר לדייק: “לגור בחלל” אינו שם אחר לשקיעה, אלא לאפשרות של דיאלוג עם החסר – שיח שמייצר תנועה. כאשר החסר מחזיק את הכול ותנועת החיים נעצרת, אין זה עוד מגורים אלא כלא. המקרה שתיארתי ממחיש: הדיאלוג לא נחתם, אך צורתו השתנתה – ומתוך השינוי נולדה תנועה.
נשיאת הפכים דיאלוגית – בתוך החלל, לא מסביבו
אחד המושגים המרכזיים בגישה הדיאלוגית הוא “נשיאת הפכים” – היכולת להחזיק שני דברים שנדמה שהם סותרים. בהקשר האבל, ההפכים הם: הנאמנות לנפטר מול ההמשך לחיות; הכאב מול השמחה; הזיכרון מול ההווה.
בפרדיגמה הדיאלוגית-צמצומית, ההפכים נשואים בתוך החלל עצמו, בו-זמנית. לא “קודם כואב ואחר כך שמח” – אלא כואב ושמח, נאמן וממשיך, זוכר ונוכח, בבת אחת, מתוך אותו חלל פנוי. זוהי נשיאת הפכים דיאלוגית, לא דיאלקטית. ראוי להדגיש: הדיאלוגי אינו הדיאלקטי. בתהליך דיאלקטי שני הצדדים הסותרים מובילים לסינתזה שמבטלת את המתח ביניהם. בתהליך דיאלוגי שני הקולות נשמרים – שניהם חיים, אף אחד אינו מבטל את האחר. נשיאת ההפכים כאן אינה תחנה בדרך לפתרון אלא תנאי קבוע של הקיום. כהנא (2013) מנסח: “שני הצדדים ממשיכים להתמודד, ושניהם נותרים מרכיבים חיוניים של אותה מערכת עצמה.” מה שמאפשר את זה הוא החלל – לא על אפו, לא בצדו, אלא בתוכו.
שלושה ביטויים שמקבלים שם חדש
בעבודה קלינית עם אבל, שלושה ביטויים חוזרים שוב ושוב. דרך הפרדיגמה שהצגנו, הם מקבלים פרשנות שונה:
“אני לא רוצה לשכוח.” לעיתים מתפרש כהיתקעות. בפרדיגמה הדיאלוגית-צמצומית הוא ביטוי של מגורים בחלל – שמירה על הקשר עם מי שהלך, לא על ידי הכחשת ההיעדר אלא על ידי מגורים פעילים בתוך החלל שההיעדר פינה. ובלשון הרב שג”ר על הזיכרון: הזיכרון אינו הנצחה פסיבית – הוא פרקטיקה של החזקת קשר חי.
“אני מרגיש אותו נוכח“. לעיתים – ובמיוחד כשהדיאלוג הפנימי חי ואינו מכחיש – זהו ביטוי של חיות מתוך החלל: הקשר לא הסתיים, הוא שינה צורה, ונמשך דרך אותו מרחב פנימי שנוצר. בלשון ר’ נחמן: הרוח הגדולה מתפשטת ומחלחלת – ומה שנחווה כנוכחות הוא אותה אחדות שנוצרת דווקא בעקבות ההסתלקות.
“אני ממשיך – אבל זה לא אותו עולם“. הוא אולי הביטוי המדויק ביותר של התנועה הדיאלוגית-צמצומית: לא לחזור לעולם שהיה, לא לבנות עולם שמתכחש לחסר – אלא לחיות עולם חדש שנבנה מתוך החלל שהחסר פינה. בית שלם, עם אמה על אמה בתוכו.
סיכום
הצמצום הוא פינוי מקום. אבל החיים האמיתיים שאחרי אובדן ח”ו מתרחשים לא כשאדם עוזב את החלל שנוצר, אלא כשהוא לומד לגור בו – לא כדייר שנכנע לחלל, אלא כארכיטקט שבונה בית ומשמר בתוכו את החסר כעדות חיה.
ר’ נחמן לימד שבשעת הסתלקות הרוח מתפשטת ומתאחדת. הרב שג”ר הוסיף – בקריאתו בתורה ס”ו – שהזיכרון אינו הנצחה אלא פרקטיקה של קשר חי ממישור אחר. ואופיר ניסח בשפה עכשווית: לאבד פירושו להעתיק ממישור למישור, לא לאבד לחלוטין.
בכתב עת זה ובמאמרים קודמים תיארנו כיצד המטפל מצמצם את עצמו לטובת המטופל, וכיצד בירור ניצוצות מחלץ את האור מתוך הכלים השבורים. כאן הצעד קדימה: ללמד את המטופל עצמו – ואת עצמנו – לבנות בית שבתוכו, במקום מוגדר ומכובד, נשמר החסר; ולהמשיך לחיות מתוכו. לא בגידה ולא כלא. נאמנות שמאפשרת חיים. כי לפעמים, כפי שניסחה זאת המטופלת: זה לא מחזיר את מי שהלך – אבל זה מחזיר אותנו לקשר עם החיים.
—————————————-
מקורות
ויטאל, ח. עץ חיים, היכל א”ק, שער א, ענף ב.
רוטנברג, מ. (1990). קיום בסוד הצמצום: מודל התנהגותי לפי החסידות הקבלית. ירושלים: מוסד ביאליק.
כהנא, ב. (אוקטובר 2013). “הצמצום כמפתח – מבוא להגותו של מרדכי רוטנברג”. פסיכואקטואליה.
כהנא, ב. ופכלר מ. (2025). דרך הצמצום והדיאלוג: הפסיכולוגיה של רוטנברג והמעשה הטיפולי. הוצאת אדרא.
רוזנברג, ש.ג. (הרב שג”ר). (תשע”ב). ביום ההוא: דרשות ומאמרים למועדי אייר. אלון שבות: מכון כתבי הרב שג”ר.
רוזנברג, ש.ג. (הרב שג”ר). (תש”ע [2010]). “על דבר החידלון”. בתוך: נהלך ברגש: מבחר מאמרים (עורך: ז’ מאור). אלון שבות: מכון כתבי הרב שג”ר.
ר’ נחמן מברסלב. ליקוטי מוהר”ן, חלק א, תורה ס”ו.
אופיר, ע (2000). לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר. תל אביב: עם עובד.
שלום, מ. (2026). הצעת מחקר לדוקטורט (כתב יד, לא פורסם). אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 14, pp. 237–258). Hogarth Press.
Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. L. (Eds.). (1996). Continuing bonds: New understandings of grief. Taylor & Francis.
Kübler-Ross, E. (1969). On death and dying. Macmillan.
Neimeyer, R. A. (Ed.). (2001). Meaning reconstruction and the experience of loss. American Psychological Association.
Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224.
