במשנה מסכת אבות (פ”ו מ”ט) אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד….
וכן כתוב בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ה’ צבאות.
לשם מה נזקק ר׳ יוסי בן קסמא לתמוך דבריו בראיה מהפסוק, מקשה ר׳ יחזקאל פייויל זצ״ל מוילנא בספר “תולדת אדם”, (עמ׳ קח) הלא די במה שהשיבו שאינו חפץ בשום אופן לדור בעיר שאינה מקום תורה?
גם אריכות הלשון “וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל”, אומרת דרשני?
כידוע, גדול כח ההרגל בטבע בני האדם, עד שנאמר עליו “הרגל נעשה טבע שני”. על גודל כחו מצביעה העובדה שבני אדם נרתעים משינוי כלשהו גם כאשר מובטחים הם כי השינוי יביא להם תועלת רבה, אמנם לאחר־מעשה, לאחר שהתרגלו למצב החדש שלאחר השינוי, לא יחפצו לשוב למצבם הראשון בשום אופן שבעולם.
דוגמא לדבר: התינוק במעי אמו. תשעה חדשים הוא שוכן שם בחושך, ובכל זאת מרוב הרגלו לא יחפוץ לשנות מצבו ומדרגתו. כאשר הוא מוכרח לשנות מקומו בעת לידתו הוא בוכה ומצטער כאילו גירשוהו מארמון נפלא. אף על פי כן, לאחר בואו לעולם הזה ואחרי שמתרגל קמעא לחיים בו, הוא שוכח לגמרי את מקומו הקודם ומודה לה׳ שהביאו לעולם.
הוא הדין גם בנוגע לעולם הבא. מרוב הרגל לחיים בעולם הזה אין מי שיחפוץ להמיר את חייו בחיים בעולם הבא. אף על פי שהכל יודעים שחיי העולם הבא הם במדרגה שונה לגמרי והעונג המובטח שם אין קץ לו, מצטייר המוות בעיני כולם כדבר הרע והמר ביותר ולפיכך מתפללים על אריכות ימים וחושקים להשאר כאן לנצח.
אולם אחרי שעוברים את יום המיתה – בבכי ובדכאון בדומה לבכי התינוק שנולד – אין ספק כי לא יתאוו ולא יכספו לחזור לעולם השפל.
מסקנה: כל משכיל יבין ויודה שאל לו לבר־דעת לחרוץ דברים מוחלטים באשר למצבים המופלאים ומכוסים ממנו. כאשר יאמר משל הקדמוני: “העיוור לא ישפוט על הצבע והחרש על השיר”.
דברי הקדמה אלה מובילים אותנו לעיקרם של דברים. טבע הבריות להתרשם ביותר מבני אדם שזכו לשני שלחנות – תורה ועושר. אלה העוסקים בתורה ובנוסף לכך העושר והכבוד מצויים להם והם בקיאים בישובו של עולם במנהגיו ובנימוסיו – זוכים להערכה רבה. רבים ינהרו לשמוע תורה מפיהם וללמוד מאורחות חייהם ומהנהגותיהם.
לעומתם חכמי התורה הרעבים ללחם וכיוצא בהם אינם מרשימים את ה”עמך” ולא אחריהם ינהרו וילכו, כאשר אחד מתלמידי־החכמים הרחוקים מן העושר ומתענוגי העולם ינסה להשפיע על אנשים הלהוטים אחרי התעשרות לפרוש מדרכם ולעשות תורתם קבע ומלאכתם ארעי, לא יצליח.
שכן יצרם יפתה אותם לאמור: תלמיד חכם זה הוגה בתורה, אך ורק משום שאינו מכיר את העולם הזה ותענוגיו. ויוסיפו ויאמרו אילו הכיר האיש את עולם התענוגות היה מצטרף אל שאר בני האדם בריצה אחר תענוגי העולם הזה.
שונים הם פני הדברים כאשר התלמיד־חכם המשפיע הוא גם עשיר ומתמצא היטב בנעשה בעולם הזה, או־אז יעשו הדברים רושם על שומעיהם.
רעיון זה נרמז במאמר חז״ל שבראש מאמרנו. ר׳ יוסי בן קסמא חכם וחסיד גדול היה ורצה לטעת בלבבות בני ישראל את הידיעה כי התורה עולה על מחמדי תבל. לפיכך אמר:
“אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה”. בכך הבהיר באופן הברור ביותר את גודל ערך התורה שכל העושר כאין נגדה. ובאמת בכחה של תשובה זו להשריש בלב כולם את הידיעה החשובה שהחכמה מעמידה בצל את כל חמדת העולם הזה, ושיקרה היא בעיני החכמים וכל עושר כאַיִן נגדה.
אולם עדיין ירא היה ר״י בן קסמא שמא יחשוב האיש שאינו בקי בעניני העולם ולכן מואס הוא בכל למול חמדת מקום תורה. לכן הוסיף ואמר שבהשקפה זו דגל כבר דוד המלך ע״ה שהיה מלך אדיר ומאומה לא היה חסר לו. עם כל זאת אמר דוד: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”, (כסף – פירש התרגום: דברים הנכספים היקרים מזהב). שכל כסף וזהב כאפר וסיגים נחשבו נגד סגולת התורה. (לקח טוב).
ויש להוסיף מה שהקשה רבי נפתלי קופשיץ מראשי ישיבת “בית מדרש עליון” באותו עניין, מדוע בשבועות שהוא ‘יום הדין’ על התורה, לא מצינו לאימה וחרדה כראש השנה. ותירץ באמת לא שייך כלל אימה וחרדה בשבועות, כי הרי אין יום הדין דשבועות יום שפוסקים בו עונשים על ביטול תורה וכדו’, אבל הוא יום שמחלקים בו תורה, ובו נפסק כמה יזכה לתורה, אם כן אדרבה, הבעת השתוקקות והרצון נותנת לנו את הכלים לקבל את השפע בחג השבועות, וכמה שיראה האדם בעצמו עוז ושמחה בתורה הקדושה ויחבב על עצמו יום זה, כך יזכה יותר לתורה. וכדאמרו בגמרא, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, ורב יוסף אמר עבדי לי עגלא תילתא, דאי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ולכך, כל מה שעלינו לעשות הוא לפתוח את הראש ואת הלב והקב”ה יתן את השפע.
