טראומת הערך העצמי

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, לקח את תורת האר”י, “הנפיש” אותה, ולמעשה נתן את הקודים להבנת הסודות הרוחניים של נפש האדם. בבסיס תורתו עומדת התפיסה כי חיי האדם מושפעים לא רק מעולם החומר, המשקעים והמציאות הגלויה, אלא גם מתשתית עמוקה שמקורה בעולמות הרוחניים שמעצבים את האישיות שלנו. אחד הרעיונות המרכזיים הינו הקשר בין תנועות הנפש הבסיסיות שלנו, לבין העולם הרוחני שנקרא עולם התוהו. בעולם זה אורות גדולים, פוטנציאל שבירה, וחוסר יציבות. שורשיו חודרים לעומק הצד הטבעי יצרי, של נפש האדם ומשפיעים על תחושת הערך העצמי שלנו מראשית חיינו.

ביטוייו של עולם התוהו כעולם רוחני וכעולם רגשי

בעולם הקבלי, עולם התוהו מתואר כמציאות רוחנית מוקדמת שבה האור האלוקי היה עוצמתי מדי מכדי שהכלים יוכלו לשאת אותו. כך בעצם נוצרה שבירת הכלים – מונח המקביל לטראומה. לפי תורת הבעל שם טוב, טראומה זו מהדהדת בעולמנו הפנימי, ומתבטאת בכך שכל אדם נולד עם חוויה ראשונית של חסך בתחושת הערך והקיום שלו. טראומת הערך העצמי, אותה טראומה ראשונית שמובנית בנפש האדם, נובעת מההיסטוריה הרוחנית הקדומה, ממנה מגיעים הצדדים הטבעיים של הנפש שלנו, ואשר מתוארת באופן הזה שכל ספירה לא נתנה מקום לחברתה ואף לא סבלה את מה שהפכי לה.

את המושג ספירה לפי הבעל שם טוב ניתן לקודד בשני אופנים – האחד הספירה כהקבלה לאדם שתחושת הקיימות והערך שלו נמוכה, אך הוא עצמו לא מודע לדבר. נקודה זו גורמת לו להתפשט מדי (לבלוט) בכל מקום שהוא נמצא, תוך נטייה לבטל כל דבר ולהציב את עצמו קודם כל, לפני הכול, ועד לכך שממש יחווה את מה שהופכי לדעותיו באופן בלתי נסבל. אופן שני שניתן להקביל למושג ספירה – הם צדדי וכוחות הנפש (הרגשות) שלנו, למשל חסד ואהבה, לבין כעס ושנאה, כך שתחושת חוסר הערך ואי הוודאות לגבי השייכות והקיום ייתנו מקום מוגזם לכל רצון ותנועה בנפש, כאילו כל דבר קיומי.  כך שכשאותו אדם יחווה אהבה, הוא יהיה תלותי אליה, ולא מסוגל לסבול שיש חסרון לגבי אותה אהבה, וכן אם הוא במצב של דין וכעס, יהיה לו קושי לעבור למצב של איזון ואהבה. כל תנועה תתפשט באופן שלא יאפשר את ההופכי לה בעולם הפנימי, ולמעשה תייצר את הכאוס אשר מכנים בעולם הטיפולי בעיות בוויסות רגשי. אנשים מאוזנים הם אנשים שתחושת הערך שלהם יציבה. הדבר מתבטא בהרמוניה רגשית, כך שגם כשהם אוהבים הם מסוגלים לשאת דברים הופכיים, וכן להפך, כאשר הם בפרץ רגשי, הם מסוגלים לשמוע ולתת מקום בנפש לביטויה של האהבה גם בזמני כעס ודין ולהתאושש מהר. כוחות הנפש שלהם משתפים פעולה האחד עם השני.

בעומק העניין, שוכנת לה הנחת יסוד אשר מציבה את הערך העצמי של האדם כדבר התלוי בסביבה החיצונית. אחד הביטויים המרכזיים אשר מתארים את חוסר הערך הסמוי הוא המושג “ישות” ובצורה מודרנית יותר, הנרקיסיזם לכל רבדיו, דהיינו יתר הרגשת והדגשת האדם את עצמו. למעשה זוהי תנועה נפשית תיאטרלית בה האדם משלה את עצמו שהוא מרומם ונחשב, ומבפנים באופן לא מודע, מרגיש בדיוק ההפך. תיאטרון פנימי של שכנוע עצמי, ותיאטרון חיצוני המשתקף בהתנשאות מעודנת או פרובוקטיבית אך בכל אופן, מוגברת בנוכחותה של הסביבה.

הדרך לזיהוי הטראומה, והעצמת התלות משלב הלידה

אחד הדרכים העיקריות “להסגיר” ולזהות את  טראומת הערך הבלתי נרגשת הזאת בתוכנו, היא כאשר נשאל את עצמנו האם אנו חווים סיפוק ממעשה טוב או הצלחה כשלהי. במידה והתשובה תהיה כן, זוהי העדות למציאותה של טראומה זו בחיינו. מה הבעיה בתחושת הסיפוק? נרחיב בהמשך.

משלב הלידה והלאה, אנו מעצימים בדרכי החינוך השונים את התלות שלנו בלי לשים לב לכך. על ידי מחמאות ומשובים אנו “מעצימים” כל הצלחה שהיא ולמעשה מחזקים באופן סמוי, את תלות הערך העצמי בנפש הילד. במאמר מוסגר נאמר, שבתהליך הראשוני זוהי הדרך היחידה להקנות לילדינו בטחון עצמי, כי ילד אינו מסוגל להכיר במושגי עומק של ערך עצמי בלתי מותנה. לכן זוהי דרך שלבית אשר בונה את הילד. אך משלב בו הילד נמצא קוגניטיבית במקום מספיק מפותח, היינו אמורים להתחיל לעבוד על ניתוק הקשר בין משובי הצלחה לערך העצמי. לצערנו, לרוב, הכשל הוא שאנו ממשיכים עם אותה תודעה לאורך כל החיים, עם עצמינו ועם ילדינו בלי לזהות זאת. זהו חיזוק הקשר שבין הפחד הקיומי שסובב סביב חסך עמוק לשייכות וערך עצמי לבין הכמיהה לנראות חיצונית והמשוב הסביבתי.  כאשר הערך העצמי של האדם אינו מעוגן בפנימיותו, הוא הופך תלוי בתגובות החיצוניות של הסביבה, וכך הוא לעולם לא יציב. זאת משום שהסביבה ביסודה היא דבר דינמי ומשתנה. במצב זה, האדם עשוי להימנע מחשיבה פנימית וביטוי עצמי אמתי. תלות זו במשוב החיצוני יוצרת חוסר איזון בנפש, שכן היא מחזקת את ההזדהות עם ההצלחה החיצונית, במקום עם הערך הפנימי. בעולם התוהו, הפחד על המקום האישי היה מאפיין דומיננטי, וכך גם בנפש הטבעית של האדם – קיים מאבק תמידי על תחושת הביטחון בערכו העצמי ובקיומו.

ההבדל בין שמחה לסיפוק

האדם, מטבעו, מחפש משמעות. כשהוא מוצא את ערכו ממקור פנימי, תחושת שמחה אמתית מלווה אותו. אולם כאשר הערך העצמי נשען על משוב חיצוני מהסביבה, נוצר מצב פרדוקסלי שבו האדם לכאורה מקבל “אישור” על ערכו, מרגיש מרומם, אך בפועל אותו משוב וסיפוק מעמיקים את חוסר היציבות והחסך בנפשו. הסיפוק שמגיע מהמשוב החיצוני הוא תוצר מלאכותי. הוא רגעי ומותיר את האדם בתחושת רעב בלתי פוסקת להכרה נוספת. סיפוק כזה הוא למעשה “קבלה שלילית” עבור הנפש משום שהוא מעמיק את ההתניה שהערך העצמי שלנו תלוי בזולת.

במה שונה השמחה מהסיפוק? בקבלה ובחסידות כתוב שפנימיות כוח הבינה שבנפש היא השמחה, ופנימיות הבינה הוא תוצר של התבוננות יומיומית מעמיקה בתוכן ורעיון מסוים. הסיפוק מגיע כדמות אשלייתית של “שמחה” אשר מתנדף אט אט כאילו לא היה, ומייצר מעגל קסמים נוסף. אך השמחה האמתית היא תוצאה של עבודה פנימית.

עבודת התיקון

כאמור,  טראומת הערך העצמי, כפי שהיא מתוארת בתורת הבעל שם טוב, קשורה לשורשי הבריאה ולעולם התוהו. פחד הקיום, התלות במשוב חיצוני והכמיהה לנראות הם ביטויים אשר מובילים, כמעט תמיד, לשבירה פנימית בנפש האדם. לעומת זאת, דרך עבודת התיקון, מבוססת על חיבור לעולם הפנימי ולשורש האלוקי.  הסביבה אשר “מאשרת” את הערך העצמי היא לא הסביבה החיצונית, אלא הסביבה הפנימית של האדם. היא כוללת התבוננות יומיומית המבוססת על הכרות אמתית של האדם את עצמו, נקייה לחלוטין ממסעות של שכנוע עצמי,  זיהוי ומודעות יומיומית, ההולכת וגוברת של תכונות וכישורים מולדים שקיימים בכל אחד מאתנו. לדוגמא כשלב ראשון, נכתוב לנו רשימת הישגים שצלחנו בחיים, ומתוכם נלקט סוגי אינטליגנציה וכישורים שונים אשר בלעדיהם לא היה ניתן להגיע להישגים אלו. למשל “ללמוד  לנגן על פסנתר, ללא מורה כפי שהצלחתי, לא יתכן ללא הימצאותה של אינטליגנציה מוסיקלית” וכן הלאה, עד למצב שליקטנו מספר כישורים מולדים ובלתי תלויים. בשלב השני, ניתן יהיה לבצע “ניסוי התנהגותי” יומיומי לביטול התלות במשוב החיצוני על ידי כתיבה של הצלחה, כישלון, או משוב כלשהו שחווינו במהלך אותו היום או השבוע. לסיום, נשאל את עצמינו שאלה פשוטה, האם משוב זה (חיובי או שלילי) הוסיף או גרע מתכונות היסוד שקיימות אצלי? כאשר יום אחר יום התשובה לשאלה תהפוך להיות מובנת מאליה, כך שתתעמק ההכרה וההבנה ששום דבר מבחוץ לא באמת מקנה כלום לערך העצמי שלנו, יתחיל להתהוות, באופן הדרגתי, תהליך, שאם הוא יהיה עקבי,  יסיים סופית את חרדת שאלת הערך והקיום. בשלב השלישי והחשוב מכל, נתחיל לזהות איך כמעט באופן אוטומטי המשובים שאנו מקבלים במהלך היום כבר פחות מעצימים אותנו ואת מקומם תופסת השמחה הפנימית. השמחה הזאת היא ראיה של עבודת התבוננות אמתית ויכולת של ניהול עצמי לחזק את עצמינו גם ללא הסביבה.

זוהי הכרה בשורש הרוחני ובתכונות יסוד שניתנו לאדם מהבורא, תכונות בלתי תלויות אשר שוכנות בכל אחד מאתנו, ששום כישלון או אפילו הצלחות למיניהן, לא נוגעות בהם. זוהי הכרה עמוקה שלסביבה יש אפס השפעה על הפוטנציאל הגלום, לא משנה כמה ניכשל או כמה נצליח. הכרה זו משחררת את האדם ממתח התדמית האינסופי של תחושת הערך המשתנה, כאשר הוא תלוי בזולת, אשר תאפשר לאדם להיות ממוקד בטוב לשם הטוב ולא לשם האישור הסביבתי.

אז לא לשמוח ממשובים חיוביים והצלחות ? בוודאי שכן, אך השמחה תהיה מהמימוש של הערך, ולא סיפוק של אישור הערך. האדם של עולם התיקון, קם בבוקר לממש את ערכו, ולא לאשר את ערכו.

אם יש מקום למשפט מודגש:

אנשים מאוזנים הם אנשים שתחושת הערך שלהם יציבה. הדבר מתבטא בהרמוניה רגשית, כך שגם כשהם אוהבים הם מסוגלים לשאת דברים הופכיים, וכן להפך, כאשר הם בפרץ רגשי, הם מסוגלים לשמוע ולתת מקום בנפש לביטויה של האהבה גם בזמני כעס ודין ולהתאושש מהר. כוחות הנפש שלהם משתפים פעולה האחד עם השני.

———————————

גינזבורג, י. (2005). ספר הנפש. כפר חב”ד: גל עיני.

שניאורסון, ש. ד. (1984). מאמרים תער״ב. ניו יורק: קה”ת

שניאורסון, ש. ז. (2004). ספר התניא. כפר חב”ד: קה”ת