עבודת התיקון לחיזוק הערך העצמי מתבססת על חיבור לעולם הפנימי ולשורש האלוקי, וכוללת שלושה שלבים עיקריים: ראשית, זיהוי תכונות וכישורים מולדים באמצעות רשימת הישגים. שנית, ביצוע “ניסוי התנהגותי” יומיומי לביטול התלות במשוב חיצוני. שלישית, זיהוי שמחה פנימית שאינה תלויה בסביבה. טראומת הערך העצמי, כפי שהיא מתוארת בתורת הבעל שם טוב, קשורה לשורשי הבריאה ולעולם התוהו. פחד הקיום, התלות במשוב חיצוני והכמיהה לנראות הם ביטויים אשר מובילים, כמעט תמיד, לשבירה פנימית בנפש האדם. הסביבה אשר “מאשרת” את הערך העצמי היא לא הסביבה החיצונית, אלא הסביבה הפנימית של האדם. היא כוללת התבוננות יומיומית המבוססת על הכרות אמתית של האדם את עצמו, נקייה לחלוטין ממסעות של שכנוע עצמי, זיהוי ומודעות יומיומית, ההולכת וגוברת של תכונות וכישורים מולדים שקיימים בכל אחד מאתנו. לדוגמא כשלב ראשון, נכתוב לנו רשימת הישגים שצלחנו בחיים, ומתוכם נלקט סוגי אינטליגנציה וכישורים שונים אשר בלעדיהם לא היה ניתן להגיע להישגים אלו. למשל “ללמוד לנגן על פסנתר, ללא מורה כפי שהצלחתי, לא יתכן ללא הימצאותה של אינטליגנציה מוסיקלית” וכן הלאה, עד למצב שליקטנו מספר כישורים מולדים ובלתי תלויים. בשלב השני, ניתן יהיה לבצע “ניסוי התנהגותי” יומיומי לביטול התלות במשוב החיצוני על ידי כתיבה של הצלחה, כישלון, או משוב כלשהו שחווינו במהלך אותו היום או השבוע. לסיום, נשאל את עצמינו שאלה פשוטה, האם משוב זה (חיובי או שלילי) הוסיף או גרע מתכונות היסוד שקיימות אצלי? כאשר יום אחר יום התשובה לשאלה תהפוך להיות מובנת מאליה, כך שתתעמק ההכרה וההבנה ששום דבר מבחוץ לא באמת מקנה כלום לערך העצמי שלנו, יתחיל להתהוות, באופן הדרגתי, תהליך, שאם הוא יהיה עקבי, יסיים סופית את חרדת שאלת הערך והקיום. בשלב השלישי והחשוב מכל, נתחיל לזהות איך כמעט באופן אוטומטי המשובים שאנו מקבלים במהלך היום כבר פחות מעצימים אותנו ואת מקומם תופסת השמחה הפנימית. השמחה הזאת היא ראיה של עבודת התבוננות אמתית ויכולת של ניהול עצמי לחזק את עצמינו גם ללא הסביבה. זוהי הכרה בשורש הרוחני ובתכונות יסוד שניתנו לאדם מהבורא, תכונות בלתי תלויות אשר שוכנות בכל אחד מאתנו, ששום כישלון או אפילו הצלחות למיניהן, לא נוגעות בהם. זוהי הכרה עמוקה שלסביבה יש אפס השפעה על הפוטנציאל הגלום, לא משנה כמה ניכשל או כמה נצליח. הכרה זו משחררת את האדם ממתח התדמית האינסופי של תחושת הערך המשתנה, כאשר הוא תלוי בזולת, אשר תאפשר לאדם להיות ממוקד בטוב לשם הטוב ולא לשם האישור הסביבתי. אז לא לשמוח ממשובים חיוביים והצלחות ? בוודאי שכן, אך השמחה תהיה מהמימוש של הערך, ולא סיפוק של אישור הערך. האדם של עולם התיקון, קם בבוקר לממש את ערכו, ולא לאשר את ערכו. אם יש מקום למשפט מודגש: אנשים מאוזנים הם אנשים שתחושת הערך שלהם יציבה. הדבר מתבטא בהרמוניה רגשית, כך שגם כשהם אוהבים הם מסוגלים לשאת דברים הופכיים, וכן להפך, כאשר הם בפרץ רגשי, הם מסוגלים לשמוע ולתת מקום בנפש לביטויה של האהבה גם בזמני כעס ודין ולהתאושש מהר. כוחות הנפש שלהם משתפים פעולה האחד עם השני.
