כדי להתמודד עם גניבות ילדים וקשיי גבולות, יש לנקוט בגישה מקיפה הכוללת התבוננות בילד, תרגול גבולות, שמירה על קור רוח, הימנעות מתיוג שלילי, הטלת סנקציות ופנייה לעזרה מקצועית. הגניבה היא פעולה שנעשית במסתרים והרחק מן העין. ה”תרופה” הטובה ביותר היא ל”לראות” את הילד, לשים לב יותר לצרכיו ורגשותיו. להיות ערניים ולחוש האם משהו כואב, חסר או מציק לו. אולי הוא זקוק ליותר חום ואהבה. אולי יש איזה צורך שלו שאנחנו מחמיצים.תרגול גבולות ספונטאני. לשים לב לאופן שבו ההורים מקנים בבית גבולות באופן ספונטאני, כמו סביב תפקודי יום יום. למשל, כשהילד מתנגד להתכונן לשינה תנו דעתכם לכך שהוא עושה בו-זמנית משימה נוספת, חשובה לא פחות. הוא לומד לתפקד בתוך החיים. הוא בוחן את המקום של ה”רוצה” מול ה”יכול”. ההתנגדות היא הזדמנות ללמד אותו איך מתגמשים ועוברים מלעשות את מה שאני “רוצה” למצב שעושה את מה שאני “צריך”.תרגול גבולות יזום. ניתן לתרגל גבולות באופן מתוכנן מראש. למשל לשחק עם הילד במשחקים שונים בהם יש פיתוי מסויים “לגנוב”, לעגל פינות, לעקוף בתור. זו הזדמנות לתרגל איתו פעילות מהנה (“רוצה”) בתוך מערכת של כללים (“צריך”). במקרים קיצוניים בהם הילד לא מצליח להימנע מרמאויות, אפשר לשקול להציע לו “משחק שבו ניתן לרמות”, מתוך הבנה שבדרך זו הוא יחוש שהמשחק לא מתאפשר ללא עמידה בכללי התנהגות.שיווק גבולות. אנשים לא אוהבים שמגבילים אותם. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שאיננו יכולים להתקיים בלי גבולות, שאדרבא הם אלה שמאפשרים לנו להתרחב ולהצליח. אנחנו רוצים שגם לילד תהייה עמדה חיובית ככל שניתן ביחס לגבולות. נציג לו אותם כמשהו חיובי, מאפשר, גמיש במידת מה, קשוב לצרכי הילד, לרבות עירנות לקושי הטבעי בקבלת הגבול. המסר הוא: הגבולות הם שלך ובשבילך.שימרו על קור רוח. אירועי גניבה של ילד הם בעלי פוטנציאל ללחץ ומצוקה של ההורים. הורים יכולים להכנס לסחרור של דאגות, מה יהיה בעתיד? האם הילד יהיה עבריין? אולי הוא סובל מקלפטומניה? העובדה שעליהם להעביר מסר נחרץ השולל את המעשים, יכולה להיות לרועץ משום שהם לכאורה נדרשים לבטא מידה של כעס או זעזוע. המשימה הזו מורכבת. הגניבה, כיום, היא ביטוי של הילד לתחושות שלו. התגובה של ההורים עוזרת לו לפרש את עצמו. לחץ רב מידי של ההורה יכול להעביר לילד את המסר שהדחפים והתגובות של הילד הם מסוכנים/מלחיצים. הוא עלול לפתח עמדה שלילית כלפי “מערכת ההנעה”. מצד שני, אם ההורים יביעו אדישות, הם מעבירים מסר הרסני משום שהם לא מטפחים את “מערכת הבלימה”. נסו לחשוב כיצד תצליחו לשמור על פרופורציה. התשדלו להתמקד באינטרס של הילד (עד כמה שניתן), כך שגם אם תכעסו, זה מתוך דאגה לו. הביעו בפניו את התנגדותכם למעשיו מתוך דאגה, אך לא חרדה. מרבית הילדים “יוצאים מזה”.סגלו מבט חיובי. למרות ההסתייגות הנחרצת מהגניבה, אתם יכולים לראות את הנקודה החיובית שעומדת בבסיסה, הנטייה האנושית להיות דומה לבורא הבלתי מוגבל. אמנם ביציאתה מן הכח אל הפועל הוא נעשתה שלילית, בבחינת “כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים”, אבל עדיין שורשה חיובי. קחו בחשבון שזו אולי קריאה לעזרה הנובעת מכך שהילד במצוקה, אבל לא איבד תקווה ומאמין בכם שתעזרו לו. תוכלו לחשוב על כך שהנטייה לפריצת גבולות, כשמכוונים ומדריכים אותה נכון, יכולה להביא את האדם לדרגות גבוהות.הישמרו מתיוג שלילי. שימו לב לשפה בלתי מתייגת. גנו את המעשה, אך לא את העושה. אל תשתמשו בשפה שמתייגת ומקבעת אותו בצורה שלילית. “זו גניבה” שונה מאוד מ”אתה גנב”. יש שמייעצים לדבר בשפה ניטראלית, לטענתם לא נכון לומר “זו גניבה” אלא “לקיחה לא ברשות”, לשיקול דעת ההורים.למדו או הילד לתקן. גם אחרי כשלון, יש חיים. ויש כללי התנהגות למצבים אלה. ככל שהדבר ניתן, קחו את הילד להשיב את הגניבה לבעליה. בכל מקרה אל תאפשרו לו ליהנות מהטובין הגנובים.הטילו סנקציות. היכולת שלכם להבין את מניעיו של הילד, ואפילו את המצוקה הרגשית שעומדת מאחורי המעשה, אינה צריכה לגרום לכך שתימנעו מהטלת סנקציה. כאשר עונש מגיע באופן מידתי ומוסבר, הוא יכול לסייע לילד לפתח אחריות על מעשיו. המילה “אחריות” מורכבת מ”אחרית” ו”אחרות”. הגברת אחריות תסייע לו להבין שיש למעשיו אחרית ולזכור שיש אחרים שמושפעים ממעשיו ומגיבים אליהם.אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית. כשמדובר במצב מתמשך, ובוודאי כאשר הוא מתבטא בשטחי חיים שונים, רצוי לקבוע פגישת ייעוץ ביחידה להתפתחות הילד מטעם קופת החולים, אפשר גם לפנות לעובד סוציאלי או לפסיכולוג.לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב” (משלי, ו,ל), לפעמים הגניבה היא בגלל רעב נפשי ואין ראוי לבזות את האדם, כי אם לראות את מצוקתו ולסייע לו.
