»

»

מדריך למשתמש התורני בפסיכותרפיה – פרק 19

האם מטפלים חושפים את עצמם?

Picture of הרב שלום אביחי כהן M.A

הרב שלום אביחי כהן M.A

בעל תואר שני בייעוץ נישואין ומשפחה, יועץ זוגי בכיר, פסיכותרפיסט. ראש התוכנית להכשרת יועצי נישואין ומשפחה במרכז י.נ.ר בחסות האוניברסיטה הפתוחה

לפני שאתם מתרגשים לשמוע מטפל שגם הוא עבר חוויה כמו שלכם ממש לפני שנתיים, כדאי מאוד שתדעו שככל שמטפל מזדהה עם החוויה שלכם דרך החוויה הדומה שלו הוא מתרחק יותר מהיכולת שלו לעזור לכם מנקודת מבט קלינית מקצועית. הסיבה קשורה לשאלה עד כמה המטפל עוסק בנו ובעולמנו האישי או שהוא משליך עלינו את עולמו וחוויותיו האישיות. ככל שמטפל משמיע את קולו האישי בקליניקה הוא פחות עוסק בקול שלנו, מצד שני המטפל לא נעלם לאף מקום, הוא כאן, נוכח כחלק מהתהליך, ויש גם ערך חשוב לעולמו עבור המטופל, אך חשוב שנזהה את היתרונות והחסרונות של החשיפה העצמית של המטפל כדי שנדע האם האיזון העדין הופר. 

 

נתחיל ונאמר כי למטפלים ולמטופלים יש פיתוי בסיסי להשמיע ולשמוע אודות עולמו של המטפל. מטופלים מעוניינים להכיר את המטפל שלהם, והם לומדים אודותיו גם כאשר הוא לא ממש משתף אותם במילים. הם מסתכלים על מראת המטפל והקליניקה, הם דולים פרטים דרך רמזים ביוגרפיים, הם מתייחסים להיבטים שונים שהמטפל לא התכוון לשדר ויתכן גם שלא מעוניין לשדר כמו גוון הקול, המבטא, הגיל, שפת הגוף של המטפל, פליטות הפה שלו, אמירות שמסגירות מחשבות רגשות ודעות שונות. הם גם נחשפים לרגשות שונים שעוברים מהמטפל כמו כעס, דחייה, רתיעה, עלבון, שעמום, עצב, זעזוע, רוגע, עייפות, ריגוש, אהדה וחיבה, סקרנות, אכפתיות או רגש הורי. כל אלו ועוד הם פרטי מידע שהמטפל חושף על עצמו בתוך המסגרת הטיפולית וככל שהוא יהיה מודע לכך הוא יוכל להתמקם נכון יותר מול המטופל באופן שישרת באופן יעיל יותר את מטרות הטיפול.

 

במאמר זה נעסוק בעיקר בחשיפה עצמית של המטפל כאשר הוא חושף באופן ישיר ומודע מעולמו האישי. גם ברמת החשיפה הזו יש צורות ורמות שונות, למשל, אמירה כמו ״זה מצער אותי לשמוע״ היא אמירה של חשיפה, ואמירה של ״אני המום ממה שהיא עשתה לך״ או ״אני מחייך כי זה מזכיר לי את עצמי״, כמו גם אמירה של ״אני רוצה לשתף אותך בהתלבטות שלי״, או ״הרגשתי בפגישה הקודמת שלנו שפיספסתי משהו״ הן אמירות של חשיפה, והן שונות באפיון שלהן ובעומק החשיפה שלהן, ובוודאי שאפשר להבדיל אותן מאמירה של שיתוף בחיים הפרטיים של המטפל כמו למשל: ״אני היום עייף כי היה לי יום קשה בבית, רבתי עם אשתי, וגם הילדים השפיעו כי נכנסו בנינו״ או ״השבוע אני שמח כי קבענו סופ״ש במלון לכבוד יום הנישואין שלנו״. ההבדל בין החשיפות השונות לעתים ברור וחד ולעתים עדין ומורכב אבל בכל מקרה מדובר על מקום שגם מטפלים וגם מטופלים צריכים להכיר כדי ללמוד ממה להיזהר בתהליך טיפולי.

 

מדוע יש להיזהר?

 

הסיבה הבסיסית להתנגדות לחשיפה עצמית של המטפל קשורה בכך שהעניין המרכזי בקליניקה אמור להיות עולמו של המטופל. המטפל נמצא שם כגורם שמאפשר חקירה של המטופל את עולמו, וכל פעם שיש הסטה לכיוון מקום אחר, אנחנו מפסידים עוד חלק במסגרת המעבדתית שמאפשרת את הסטריליות האפשרית וההכרחית לקיומה של מעבדת הנפש הזאת.

 

מטופלים בכל מקרה מוסחים על ידי עולמו של המטפל, באופן טבעי הם סקרנים לגביו והם דולים פרטים שונים על עולמו וחייו, התפקיד של המטפל הוא לדאוג ככל הניתן לכך שהעיסוק של המטופל יהיה בעצמו ובעולמו ופחות במטפל, לכן חשוב שהמפגש יהיה במיקום ניטרלי שבמסגרת השעה הקלינית פחות יעסיק את המטופל במה שמחוצה לו.

 

מעבר לכך, החוזה הטיפולי בין מטפל למטופל הוא שהמפגש ישרת את טובתו של המטופל ולא את טובתו של המטפל. חשיפה עצמי של המטפל יכולה להיות ביטוי שמלמד על כך שהמפגש בין המטפל למטופל משרת את המטפל ופחות את המטופל. זאת חריגה יסודית מגבולות הטיפול ויש לה השלכות על כל התהליך והמטרות שלו.

 

גם הכותבים הפסיכואנליטיים שהתנגדו לתפיסה הקלאסית שראתה את המטפל כמי שנמצא באופן בלתי מעורב ובלתי משפיע על הדינמיקה התוך נפשית של המטופל, ובמקום זאת נתנו ערך לפסיכולוגיה של שני אנשים שלשניהם ישנה נוכחות ואותנטיות, הדגישו שכלל יסוד בחשיפה עצמית של המטפל הוא שהיא תעשה בצורה מותאמת ככל האפשר, הן בתוכן והן במינון, וכן בעיתוי, בסגנון ובעוצמה, בהתאמה לצורכי המטופל ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. ושעל המטפל לוודא שהצורך בחשיפה הוא של המטופל ובעבורו, ולא לנצל את המפגש עם המטופל לטובת צורכי המטפל ובוודאי לא לגרום לו להיות מוצף מרגשות וצורכי המטפל.

 

היבט נוסף להתנגד לחשיפה העצמית של המטפל קשור בהגנה על המטפל ובביטחון שלו להיות מסוגל להתמודד עם חייו בצורה שהוא יוכל ״להשאיל את עצמו״ לטובת חקירת עולמו של המטופל. נחשוב על כך שבכל פעם שהיינו חוקרים את עולמו של המטופל סביב עניין מסוים היינו נענים לחשיפה שלנו באותו עניין והיינו שמים גם את רגשותינו על השולחן. במצב כזה היינו צריכים להיות אנשים ללא רבב. מאחר ורובנו לא כאלה הרי שאנחנו זקוקים להיות במבנה קליני שמאפשר ללכת בחופשיות בעקבות הנושאים שהמטופל מעלה מבלי לחשוש שהחקירה תוביל לעולמנו.

 

ומה הסיבות לתמוך בחשיפה עצמית?

 

הסיבות לחשיפה עצמית משתנות בהתאם לתיאוריה וגישת הטיפול של המטפל. ישנן גישות שרואות במטפל ובמטופל שניים שמשפיעים באופן מהותי האחד על השני ובניהם נוצרת התקשרות עמוקה שמאפשרת בסופו של דבר למטופל להכיל את עולמו באופן מעובד יותר וניתן לעיכול. ישנם תיאורטיקנים שסברו שעל מנת שהמטופל יוכל לחיות את חייו באותנטיות הוא זקוק לפגוש מטפל אותנטי שיש בו חמלה, חכמה, בגרות, נדיבות ועוד פנים רבים ואנושיים. כמובן שהיתרונות השונים מנוסחים מנקודת מבטן של תיאוריות וגישות אלו ואחרות, אך ניתן למנות מספר היבטים ספציפיים של התועלת בחשיפה העצמית של המטפל.

 

היבט אחד קשור בכך שמערכת שיש בה שני אנשים שמוכנים לחשוף מעולמם, מאפשרת גילויים אינטימיים עם פחות התנגדות. בעצם, בכך שהמטפל משתף מעולמו ורגשותיו, המטופל גם יכול לחשוף בצורה נוחה יותר מתוך עולמו וגם יהיה פתוח יותר לשמוע את האמירות וההתערבויות של המטפל עם פחות התנגדות ועם פחות איום על הערכתו העצמי, כי מול המטופל יושב מטפל שנחווה כאדם אנושי עם רגשות ועולם תוכן דומה למטופל. לכן המטופל יחשוש פחות להערכתו העצמית כשנעסוק בעולמו האישי.

 

היבט מועיל נוסף קשור לכך שברגע שנכנס לתמונה עולם נוסף של המטפל, הרי שבפני המטופל נפרסת יריעה רחבה יותר של המציאות האפשרית, ובכך הוא יהיה מסוגל להבין בפרספקטיבה רחבה יותר את הבעיה או הדילמות שמעסיקות אותו.

 

יש גם מי שסברו שאם המטפל לא יביא כלל מעולמו לתוך המפגש הקליני, הרי שהמסר הוא שהמטופל לא משפיע כלל על המטפל. בכך אנחנו מחזקים חוויות טראומטיות מוקדמות של חוסר משמעות. כותבים אלו מדגישים כי גם ההורים ״הטובים דיים״ הם הורים שמביאים את הצרכים שלהם ודורשים לממש אותם בתוך הקשר הורה – ילד, וצמיחת הילדים נובעת מתוך היכולת לאינטימיות שיש בה זהות אישית לכל אחד מהצדדים.

 

היבט מעניין נוסף של חשיפה עצמית קשור לאידיאליזציה (האדרה) שעושים מטופלים למטפל. אנשים נפגשים עם מטפל ויש להם צורך לראות בו דמות אידיאלית, חכמה ומוכשרת יותר מאנשים אחרים. האידיאליזציה הזאת ברמה מסוימת, במיוחד בתחילת הטיפול, עשויה לאפשר את התהליך. מצד שני, האידיאליזציה עלולה להיות בעייתית בכך שהיא נותנת כוח שלא בצדק למטפל, מחזקת את התלות בו, ועלולה לגרום לעוד התייחסויות של המטפל למטופל, ושל המטופל לעצמו באופנים מזיקים ולא מצמיחים. חשיפה עצמית של המטפל, מעבירה מסר של אנושיות וממתנת את האידיאליזציה וכך מתאפשר לו תהליך מאוזן ויעיל יותר.

 

קווים לעבודה עם חשיפה עצמית

 

במלאכת האיזון הזאת בין שני הקצוות של ״המסך הריק״ לעומת ״חשיפה עצמית מלאה״, אפשר לנסח מספר כללים כמצפן לבחינת העבודה הקלינית של המטפל:

  • חשיפה עצמית היא כל מה שהמטפל מביא לקליניקה מתוך הבנתו, דעותיו, התרשמותו, ושיתוף מחייו הפרטיים. בכל מקרה, חשוב לעשות הבדלים בין סוגי החשיפה, לאפשר חלק מהן ולהימנע מאחרות.
  • כל חשיפה של המטפל חשוב שתעמוד לפני כן במבחן השאלה: האם אני מרגיש צורך אישי או דחף לשתף את המטופל, או שאני חושב שזה נכון למטופל עצמו ואני יודע לנסח לעצמי מה הסיבה שזה נכון. אם המטפל לא יודע לנסח מה הסיבה שהשיתוף נכון למטופל, או שיש לו ספק את מי השיתוף משרת, נכון שלא יעשה חשיפה עצמית.
  • כל חשיפה שהיא מחייו הפרטיים של המטפל שהם מחוץ למפגשים הטיפוליים, ראוי לה להיות מוצאת מאזור החשיפה העצמית המותרת כמעט באופן גורף.
  • כל חשיפה שמטשטשת את היחסים הקליניים והופכים אותה לביטוי של יחסים חברתיים רגילים היא מנוגדת למסגרת הקלינית המאפשרת מסע לעולמו של מטופל.
  • לא רק סוג החשיפה הוא הגורם לטשטוש היחסים הטיפוליים, גם מינון גבוה של חשיפות עצמיות (למרות שכל אחת כשלעצמה לגיטימית) מטשטשים את היחסים והופכים את הקליניקה למפגש חברתי רגיל.
  • מטפל יכול להגיב למטופל בחשיפה עצמית ממצבים אחרים שהוא מכיר, הוא גם יכול לגלות עניין ואמפתיה המשדרים אכפתיות ומשמעות לדברי המטופל אם הוא מעריך שזה לתועלת המטופל ובתגובה למה שעלה מהמטופל כעת.
  • גם חסימה טוטאלית של חשיפה עצמית היא בעייתית. מצד שני, היבטים רבים בחייו של המטפל תמיד נחשפים בכל מקרה. לכן בסופו של דבר אמנם בתנאים הנ״ל אפשר בהחלט לחשוף היבטים מסוימים של המטפל, אך חשוב לזכור שאם היחסים בקליניקה יהפכו להיות מידי סימטריים הם מפסיקים להיות מרחב קליני המאפשר טיפול.

 

ביבליוגרפיה

 

ארון, ל. (2013), המפגש: הדדיות ואינטר-סובייקטיביות בפסיכואנליזה. עורך: עמנואל ברמן, תרגום מאנגלית: יפעת איתן-פרסיקו, הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה

טריאסט ,י. (2000) .היואיל העצמי האמיתי לקום בבקשה -דיון בסוגיית ”גילוי עצמי “בפסיכותרפיה .שיחות 2, 84–91.

פרישוף, ר׳ (2013). חשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול. נדלה: hebpsy.net

 

 

אהבתם את המאמר? שתפו

אודות המחבר:

הרב שלום אביחי כהן MCS הינו פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומשפחתי בכיר, סופרוויזר (therapynet.co.il)
בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה – ייעוץ נישואין ומשפחה, אוניברסיטת יורק – ארה”ב.
לימודי נישואין ומשפחה מתקדמים במכללת י.נ.ר בחסות אוניברסיטת בר אילן, ואוניברסיטת יורק בארה”ב.
תואר שני בפסיכותרפיה אינטגרטיבית, אוניברסיטת IUBL.
לימודי נישואין ומשפחה מתקדמים ופסיכותרפיה אינטגרטיבית במכללת י.נ.ר בחסות אוניברסיטת בר אילן, המרכז ללימודים אקדמיים (מל”א) ואוניברסיטת IUBL.
לימודי תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה
מרכז כיום את התוכנית ללימודי יעוץ נישואין ומשפחה במרכז י.נ.ר

מאמר זה קשור ללימוד: יועצי נישואין ומשפחה

מאמרים נוספים בתחום

כשהאוכל אוכל אותך
הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות המתאפיינות בהתנהגויות הקשורות לצורת האכילה, בכמות המזון הנצרך ובספיגה שלו בגוף.

כולנו משפחה שכולה אחת גדולה
מדינת ישראל  במלחמת "חרבות ברזל" הפכה להיות מדינה עמוסת שכול ורוויית אובדן.  לאחר השבעה באוקטובר יש 

הפרעה טורדנית כפייתית
דוד חוזר על קריאת שמע עשרות פעמים מחשש שלא כיוון כראוי, יפעת לא מצליחה לצאת מהבית

למאמרים נוספים של המחבר

מדריך למשתמש התורני בפסיכותרפיה
כל מה שמתחיל נגמר. כך דרכו של עולם וכך גם דרכם של החיים בעצמם - הם

מדריך למשתמש בפסיכותרפיה – פרק 17
בעידן שבו הווירטואלי הפך להיות מציאות יומיומית שנוגעת בכל תחום בחיינו, הגיוני לראות כתבים וכותבים שטוענים

עזרה ראשונה נפשית
אם אתם נמצאים בעיצומו של משבר נפשי חריף אתם כנראה בטוחים שאם יש מישהו שיכול לעזור

מה תרצו לחפש?