מאת: טו”ר צבי גלר, חבר הנהלת לשכת הטוענים הרבניים וטו”ר הרב נדב טייכמן
לא פעם עולות בפני ביה”ד תביעות להחזר מתנות שנתנו הצדדים זה לזה. ההשלכה העיקרית והיותר מצויה של תביעה מסוג זה היא במקרה בו צד אחד הביא לנישואין דירה ורשם חצי ממנה על שם הצד השני ובעת חלוקת הרכוש הצד הנותן מבקש לקבל לידיו את מלוא הזכויות בדירה. במאמר זה נציג את הרציונל העומד בבסיס ההלכה וניגע בקצרה במקרים השונים. יודגש, מאמר זה עוסק במתנות שנתנו הצדדים זה לזה ולא במתנות שניתנו לצדדים ע”י אנשים אחרים.
מקור דין החזר מתנות
מקור הדין של החזר מתנות במסכת כתובות דף נד, עוסק דווקא באלמנה ולא בגירושין: “אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה (פירוש: כשגובים עבור האלמנה את הכתובה בבית הדין, שמין מה שעליה ומקזזים מכתובתה) ושמואל אמר אין שמין מה שעליה…
הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא: “כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה – אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה” (פירוש: הוא הקנה לה על מנת שתעמוד לפניו אך לא הקנה לה על דעת שתיקח ותלך)”.
החזר מתנות בגרושה
השו”ע באבן העזר סימן צ”ט סעיף א’ פסק בעקבות הרמב”ם, שגרושה שהוציאה מדעתו בלא טענה מנכים לה מכתובתה את שווי בגדי שבת ורגל משום שלא הייתה לבעל כוונה ליתנם במתנה גמורה אך את בגדי החול אין מנכים מכתובתה משום שהיא זכתה בהם והוא זה הרוצה להוציאה.
הרב המגיד דייק מדברי הרמב”ם, שרק אם גירש מרצונו היא זכתה בבגדי חול שעליה אך במקרה וכופין את הבעל לגרש, שמין כל מה שעליה.
בעקבות דבריו נחלקו האחרונים מה הדין במגרשה לרצונו במקום שהיא סרחה עליו. החלקת מחוקק (סימן צט, סעיף קטן ב) מדייק מדברי הרב המגיד שבמקרה שכופין אותו לגרש, מקזזים את הבגדים אך אם מגרשה לרצונו, אפילו אם היא גרמה לכך אין מקזזים את הבגדים אך הוא כותב שמדברי המחבר משמע שאם יש לו טענה למה הוא מגרשה, מקזזים מה שעליה אפילו שהגירושין הם לרצונו.
הבית שמואל (שם, סעיף קטן ב) אומר שיתכן שאין מחלוקת, השלחן ערוך מדבר במקרה שהוא מגרש אותה והיא גרמה לכך ולכן שמין, והמגיד משנה דיבר באופן שהוא הגורם כגון שהוא מאלו שכופין אותם לגרש והיא מבקשת הגט ולכן שמין.
בסעיף ב’ פוסק השו”ע, שלמרות שבשעת גירושין מקזזים מהכתובה את שווי בגדי השבת, אין הבעל זכאי לקבל בחזרה לידיו את המתנות שהעניק לה במהלך חיי הנישואין.
מוסיף הרמ”א ואומר שאפילו אם הוא מגרש אותה בטענה שסרחה עליו (ע”פ גרסת החלקת מחוקק) או מגרש אותה שלא מדעתו בגלל שסרחה עליו (ע”פ גרסת הט”ז), גם במצב כזה אין הוא זכאי לקבל את המתנות בחזרה.
מבואר בפוסקים שההבדל בין בגדים ותכשיטים לשאר מתנות הוא, שאנו אומדים דעתו של בעל שבגדים ותכשיטים הוא לא התכוון לתת לה במתנה גמורה אלא על רק מנת שתתקשט ותתנאה עבורו מה שאין כן בשאר מתנות שכוונתו למתנה גמורה מעת הנתינה אע”פ שאין לו שום וודאות לגבי טיב הקשר שלהם בעתיד בדומה לכל אדם הנותן מתנה לחברו, שנותנה באופן מוחלט שכן אף אחד לא ערב לנותן שתמיד תהיה אהבה בינו לבין המקבל.
האם דירה היא בגדר של מתנה החוזרת
הגאון הרב צבי בן יעקב (משפטיך ליעקב ח”ג סימן מב) מבאר שהטעם להבחנה בין מתנות לבגדים הוא שיש מתנות הניתנות מכח היותם נשואים ודינם של מתנות אלו ככל מתנות שנותן אדם לחברו שאינן חוזרות, ויש מתנות שנותן למטרת הנישואין כגון בגדים ותכשיטים.
לאור הסבר זה הוא אומר שדירת מגורים שנרשמה על שם הצד השני הינה בגדר מתנה שניתנה למטרת הנישואין ולכן היא חוזרת אלא אם כן כנגד רישום הדירה לטובת הצד השני הייתה התחייבות נגדית.
הסבר שונה מובא בפסק דין של ביה”ד באר שבע (פד”ר כרך ו, עמ’ 31 בהרכב הרבנים הגאונים קושילבסקי, אליהו ונברוצקי) שביארו את החילוק בין מלבושים ותכשיטים לשאר מתנות כדלהלן: “והביאור הוא דאם הוא נותן לה מתנה מה שהוא חייב לתת, כגון מלבושים ותכשיטיו אעפ”י שאינו מחויב לתת בתור מתנה מ”מ כיון שהוא צריך לתת לה את זה, וגם הוא נהנה מזה שהיא מתקשטת לפניו אעפ”י שאינו מחויב בזה במיוחד.
אמדינן לדעתיה דכוונתו היתה לתת רק כל זמן שעומדת לפניו שזו היתה מטרת מתנתו, ולא למישקל ולמיפק, ואם כן בנידון דידן שנתן לה חצי דירה על שמה ובעל הרי חייב לתת מדור לאשתו, הדין נותן שגם בזה נאמר שכל כוונת מתנתו היתה רק כל זמן שתעמוד לפניו שאז הוא מחויב לתת לה מדור וגם הוא נהנה שיש לה מדור אבל לא אדעתא למישקל ולמיפק (יוער שביה”ד כתב זאת להלכה ולא למעשה משום וסיימו שזה דבר שלא נזכר בפוסקים ונראה שבתי הדין נוהגים להגבות לאשה מחצית הדירה גם באופן זה)”.
לפי דבריהם מחלק, הרב בן יעקב, בעל שרשם חצי דירה על שם אשתו כמתנה, דינה כמתנה שחוזרת אך אם האשה תרשום חצי דירה על שם הבעל, מאחר והיא אינה חייבת במדור מתנתה לא תחזור מה שאין כן לפי ביאורו של הרב בן יעקב שגם באופן שהאשה רשמה הדירה על שם הבעל מתנתה חוזרת משום שהיא ניתנה למטרת הנישואין.
ביה”ד בירושלים (בהרכב הרבנים הגאונים גולדברג, בירדוגו ורלבג תיק מס’ 938828/10) הכריעו ברוב דעות שדירה שהובאה לנישואין ע”י הבעל ונרשמה על שם האשה, היא בכלל מתנה שאינה חוזרת.
הם כתבו שהחילוק בין תכשיטים ושאר דברים הוא האומדנא שחז”ל קבעו. בעוד שבבגדים ובתכשיטים קבעו שיש אומדנא שעל דעת שתצא ממנו הוא לא נתן לה, אין אומדנא כזו לגבי דירה ושאר דברים.
עוד ביארו שם אין לומר שהמתנה בטלה מדין דברים שבלב המועילים במתנה, וזאת ע”פ התשב”ץ וזו לשונם: “ומבואר בדבריו דדווקא היכא דאמדינן דעתיה, שחשב על זה בליבו בשעת המתנה או המכר, אז אמרינן דבמכר לא הוויין דברים, ובמתנה הוויין דברים.
אולם כשוודאי לא חשב על זה בליבו בשעת המתנה, ורק עתה לאחר זמן נולד העניין החדש שאינו רוצה בו, ודאי דבכהאי גוונא לא שייך האי דינא.
ומשום הכי בנידון דידן, דבשעת המתנה לא היה כלל אף “דברים שבלב”, אם כן לא שייך לומר דהוויין דברים. ואף שיש לומר שאילו שאלו אותו בעת שנתן האם נותן גם לכשתצא ממנו ודאי שהיה משיב בשלילה, אולם כל זמן שלא שאלנוהו ולא גילה דעתו ובוודאי שגם לא חשב על גירושין בעת שנשא את אשתו, ורק עתה נולד עניין זה לא הווי כלל אף “דברים שבלב” בעת שנתן, ולכן לא הוויין דברים אף במתנה”.
האם בימינו שייך דין החזר מתנות
הרב דוד לבנון שליט”א בפסק דין שכתב ביושבו בביה”ד הגדול (עיקרו – פורסם בביטאון משפט צדק מס’ 5′ 2017) העלה שיתכן שדין החזר מתנות כלל לא שייך בימינו: “והנה למרות שלפי הרמב”ם ורוב הפוסקים מתנות חוזרות בגלל הסברא “דאדעתא למיפק לא נתן לה”, אנו מוצאים שהרא”ה סובר שמורדת אינה מפסידה את המתנות שקבלה, בניגוד לדעת הגאונים שהובאה לעיל.
וכך נטה הרשב”א מסברא אלא שלבסוף קבל את הכרעת הרמב”ם שמתנות חוזרות. ודברי הרא”ם נראה גם כן שמתנות אינן חוזרות כלל. ונראה לעניות דעתי לחדש כיון שרוב הפוסקים סוברים שמורדת מפסידה מתנות מסברה, כיום הסברה הזאת לא קיימת, בגלל שמקובל כיום שמה שניתן לא ניתן לחזרה, כמו שהגאונים עצמם אומרים על אוהב שנעשה שונא. ולכן גם במורדת אינה מפסידה מתנות.
והדבר צ”ע ומסור לשקול דעת בי”ד. ובפועל נראה שכך נהוג בדרך כלל בבתי הדין, בכל אופן במתנות שנתנה האשה לבעלה בודאי שאינן חוזרת, דבר שלא נזכר בראשונים מלבד המאירי, משום שכאן האומדנא שנתנה מתנה החלטית. ובודאי במציאות המקובלת כיום.
יש להוסיף עוד, שלפי חוק יחסי ממון לאיזון המשאבים. יש כיום נטייה לומר שגם ירושה שנתנה לאחד מהצדדים, אם נכנסה לחשבון המשותף, או נקנה ממנה נכס משותף, שהוא נכנס לאיזון המשאבים, ושייך לשניהם, וזה מחזק את האומדנה שמתנות שניתנות ונרשמות על שם שניהם, הן מתנות חלוטות שמתחלקות ביניהם.
על אחת כמה וכמה מתנה של נכס מקרקעין שנרשם בטאבו הוא מתנה חלוטה, ועליה מתאים לומר את מה שכתב הרשב”א בתשובה שמתנה חלוטה אינה חוזרת. מפני שהחוק רואה את הרישום בטאבו בדבר סופי שאינו מותנה בדבר אחר.
העובדה שהאשה יכולה לפנות לבית המשפט ושם לא תפסיד את הרשום על שמה, יוצר אומדנא ברורה של מתנה חלוטה, ולא נאמר על כך שעל דעת שתתגרש לא נתן לה, וקל וחומר במתנות שהאשה נתנה לבעלה ונרשמו בטאבו שלא יחזרו אליה בגירושין. ולכן נראה שכך ראוי לפסוק כאן שהרכוש המשותף יתחלק לפי הרישום שלו בטאבו.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם.
בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר, 050-7664874 טו”ר נדב טייכמן 0528371250
