הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא…
ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, שואל על הפסוק הזה, מה שבח הוא למשפטי השם יתברך שאין בהם עוול, וכי במשפטי בני אדם מותר שיהיה עוול?
בכדי ליישב זאת נקדים הקדמה לכך על פי הגמרא בשבת (קנא:) שאומרת: “המעצים עיני המת עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים”. והדבר תמוה, הרי הגוסס הזה ימות בכל מקרה בעוד רגע ומדוע מי שעצם את עיניו נקרא ‘רוצח’ וחייב מיתה?
מתרץ רבי לייב חמסן זצ״ל בספרו “אור יהל”: גם ברגע הזה הגוסס יכול לשוב בתשובה, מפני שעל אף שאינו יכול לדבר ואינו מסוגל לקרוא אפילו קריאת שמע, עדיין הוא יכול להרהר הרהור קל של תשובה. נמצא שמי שעצם את עיניו – מנע ממנו את אותה תשובה.
החיזוק הקל שבקלים וההתרוממות הקטנה ביותר יקרים ביותר בעיני הקב״ה, עד שמי שמונע אותם מאותו גוסס, מכנה בתאר ‘רוצח’.
בירושלמי (תענית א, ד) מובא סיפור מדהים על כוחה של מצוה אחת: בתקופתו של רבי אבהו היתה עצירת גשמים, יושבי הארץ התפללו, ערכו צומות ותעניות, אך הגשם מאן להופיע. ישב רבי אבהו ובכה ואמר: ‘רבונו של עולם אנחנו צריכים גשם’, ואז הודיעו לו משמים בחלום שאם אדם ששמו פנטקקה יתפלל על הגשם – הבצרת תעצר, וירדו גשמים. בא רבי אבהו לאותו אדם, וביקש ממנו להתפלל על הגשם. הוא כמובן הופתע שדוקא ממנו מבקשים להתפלל, אך עשה כדברי רבי אבהו, ובאותו הרגע שהתפלל מיד נפתחו ארובות השמים, ומטרות עז החלו לרדת.
“אמר נא לי ידידי, מה מעשיך?”, שאל אותו רבי אבהו. “אומר לך את האמת, כבוד הרב”, השיב פנטקקה. “בכל יום אני עובר על חמש עברות חמורות, ולכן הכינוי שלי הוא ‘פנטקקה’ שפרושו ביוונית חמש: אני שוכר פרוצות, מנקה ומיפה את התאטרון שמשעשע אותן כדי שלא יהיה להן משעמם, מכניס את בגדיהן לכביסה, מטפח ומרקד לפניהן, ואף מנגן להן בכלי זמר” – יהודי שעושה את הדברים השפלים ביותר שקיימים עלי אדמות.
“האם עשית מעשה טוב שבעברו ירד גשם ?! “, שאלו רבי אבהו. השיב פנטקקה: “פעם הגיעה אלי אשה שבעלה נתפס על ידי השלטונות ונכלא בבית האסורים, ולא היה לה די כסף כדי לפדותו, וביאושה רצתה להשכיר
עצמה לעבירה כדי להשיג את הממון החסר. כשראיתי כך, מכרתי את מיטתי ואת המצע שעליה, נתתי לה את הכסף ואמרתי: ‘לכי ופדי את בעלך ואל תחטאי’.
“אם כך, ראוי אתה שירד על ידך גשם”, אמר רבי אבהו.
לכאורה, עם כל הכבוד למעשה הטוב שעשה הרשע הזה, הרי רבי אבהו וכל החכמים והאמוראים מופלאים בצדקות ובחסידות פי כמה וכמה ממנו, ואם כן כיצד יתכן שהם מתפללים על הגשם ואינם נענים, ודוקא הוא נענה רק בגלל מעשה טוב אחד שעשה?
אומר רבי אליהו דסלר זצ״ל בספרו “מכתב מאליהו”: כל אדם שעושה מצוה, חש הרגשה טובה וסיפוק על המצוה שעשה. במקרה של פנטקקה, הוא עשה מצוה, ולא יחס לה כל חשיבות, עד שהוא בעצמו שכח ממנה, וכשרבי אבהו שאל אותו מה מעשיו, הוא השיב שהוא בעל עבירות נוראות. מצוה כזו שהאדם אינו חש סיפוק על עשייתה כלל, ושיש בה הצנע לכת לא רק כלפי אחרים אלא גם ביחס לאדם עצמו, יש בה עוצמה כה חזקה. עד שבזכות מצוה כזו היה כח בתפלתו של אדם רשע לעורר רחמים על כלל ישראל ולהוריד גשם בזמן של חרון אף.
אין לנו הבנה מה כוחה של מצוה אחת, של הרהור תשובה אחד. כל חיזוק וכל התרוממות שאדם מתחזק ומתרומם, פועלים דברים נפלאים לאדם עצמו ולכלל ישראל.
מן האמור שכל מצוה שאדם עושה רואים כמה היא משפיעה כותב ר׳ ישראל סלנטר הסביר שבמשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של העבריין, נמצא אפוא, שבכל עונש שניתן ע״י בשר ודם, בוודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקיים מכל חטא ואשמה. אבל להבדיל, משפטי ה׳ אינם כן, כל פרט ופרט נלקח בחשבון – אין צער, ולו גם הקטן ביותר, הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם עלול להגרם צער או בושה לאדם אחר שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל. וכן גם מתפרש הפסוק: “משפטי ה׳ אמת – צדקו יחדיו”.
(מתוך “שש באמרתך”)
