וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ..
יש לבאר את הכתוב בהקדים מה שאמרו רבותינו בתלמוד (ברכות לד:) “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד” שנאמר (ישעיה נז), “שלום שלום לרחוק ולקרוב”, בתחילה כתוב לרחוק ואחר כך לקרוב, נמצא שבעלי התשובה שהיו רחוקים ונתקרבו ליהדות חשובים מכולם.
ומצינו ברמב״ם (הל׳ תשובה פ״ב הל׳ ב׳) שהתשובה האמתית היא רק כאשר ה׳ יתברך יוכל להעיד על בעל התשובה הזה כי שוב לא יחזור עוד לזה החטא.
וזהו רמוז בפסוק “ושבת” תשוב בקבלה אמיתית ובהחלטה פנימית כה איתנה, “עד ה׳ אלהיך” עד שה׳ יתברך יוכל להעיד עליך (עד-מלשון עדות) כי לא תחזור עוד לסורך, היינו שאם יזדמן לידך אותה עבירה ובאותו מקום ולא תעשנה זוהי התשובה המעולה (נחל קדומים).
השאלה היא, מדוע באמת בעלי תשובה מדרגתם כל כך גבוהה, עד שאמרו בתלמוד שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, היתכן לומר שהבעל תשובה יותר חשוב מהצדיקים שכל ימי חייהם משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וממיתים עצמם על התורה?
ברם כי האמת כך היא, והסיבה לכך תובן על פי משל, מלך אחד היו לו שלשה בקבוקי יין ישן נושן, שהיו חביבים לו מאוד. ובהיות ונצרך ליסוע למרחקים הפקידם ביד שלושה ממכיריו. ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יפתחו את הבקבוק.
שלשת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצוום לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאד, לא עמדו בפיתוי והחליטו לטעום מהיין. ראובן פתח את הבקבוק שתה מעט מהיין וערב לו מאד, לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אמנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק שתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו וסגר את הבקבוק.
לאחר שהמלך חזר, קרא לשלשת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין נתן לו המלך מתנה עשרת אלפים זהובים, לוי ששתה מעט נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.
כשראה שמעון כך התפלא ואמר למלך: אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי ששתה מהיין נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?
השיב לו המלך אתה לא טעמת מהיין ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום.
והנמשל, הצדיק שלא עשה מעולם עוונות ולא טעם את טעמם, לא עמד בנסיון, כי התרגל מקטנותו לעשות רק מצוות ולא טעם את טעמם של העוונות, ועל כן אין הוא עומד כל כך בנסיון. מה שאין כן בעל תשובה שטעם חלק גדול מחייו את טעמם של העוונות והתרגל אליהם, ובכל זאת התרחק מהן מחמת אהבתו לבורא יתברך, הרי הוא עומד בנסיון קשה כל ימי חייו, ועל כן מעלתו גדולה, ועליו אמרו חכמינו: במקום שבעלי תשובה עומדיםאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
אולם יש להדגיש כי לעומת זו, עידוד גדול נתן רבי יוחנן ליראי שמים משורשם (ברכות שם), כי לדעתו מעלת הצדיקים גדולה יותר מבעלי תשובה (ודלא כדעת תנא קמא), וכך פירש את הפסוק, “שלום שלום לרחוק ולקרוב” רחוק, אין הכוונה שרחוק ממצוות אלא רחוק מעבירות, עליהם אמר הנביא ישעיה שיהיה להם שפע של טובה מאת בורא עולם.
ואכן למרות שבעלי תשובה מעלתן נשגבה עד מאוד (וכמבואר לעיל) ראה רבי יוחנן מעלה מיוחדת בצדיקים גמורים יותר מכולם ואף מבעלי תשובה,כי למרות שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, זהו משום שהקדוש ברוך הוא הוא שמרומם אותם עד אליו, אך בכוחות עצמם לא היו יכולים להשיג כל זאת והדבר דומה לאדם שאין לו רגלים ומצליח לעלות לקומה גבוהה רק בעזרת המעלית, לא כן הצדיקים הם עולים בכוחות עצמם. וכשם שבגד חדש נראה הרבה יותר יפה מבגד שנתלכלך וכוּבַּס כך הצדיקים שלא חטאו עדיפים ממי שחטא ושב בתשובה. נמצא שלכל המקורבים להשם יתברך יש מעלה מיוחדת הן החוזרים בתשובה והן הצדיקים (ע״פ באור מהרש״א שם – ספר לבוש יוסף).
