ועָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל…
בגמ’ ערכין (טו.) למדו ממה שאמרה תורה שהמוציא שם רע על אשתו שאינה בתולה, נותן מאה סלע. ואילו האונס או המפתה את הבתולה אינם נותנים אלא חמשים סלעים: שהאומר בפיו על אשה, שאינה בתולה חמור מן העושה בבתולה מעשה, ופוגמה. שחמור האומר בפיו מן העושה מעשה.
והגמ’ שואלת מי אמר שאולי כאן חמור הלשון הרע הזה, שרצה לגרום לה מיתה בלשון הרע שדיבר, דכתיב גבי מוציא שם רע: “ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה. והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'”?
ומתרץ רבא, מזה שהתורה אמרה וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה “כי הוציא שם רע” וגו’, משמע, על שם רע שהוציא! משום הלשון הרע בלבד הוא חייב, ולא על זה שרצה לגרום לה מיתה.
והקשה בעיון יעקב מדוע מוציא שם רע חמור כל כך יותר מן המעשה עצמו.
כדי ליישב זאת נביא סיפור על כך בעיר סלוצ’ק התגורר קצב ירא שמים ולו אטליז מצליח. ביום חמישי אחד עבר ליד החנות רופא יהודי מן המשכילים באחת משעות אחר הצהריים המאוחרות, והתפלא לראות כיצד לפתע ברגע אחד מתרוקנת החנות מיושביה. מבט נוסף הספיק לו בשביל להבין שהקונים לא עזבו את החנות לפני שגורשו משם על ידי בעל הבית בעצמו. הדבר הפליא מאוד את הרופא ולאחר שנעל בעל הבית את חנותו ויצא לדרכו הביע בפניו הרופא את תמיהתו: כיצד יתכן שדווקא ביום חמישי היום העמוס ביותר בשבוע מרשה אתה לעצמך לגרש מחנותך את הקונים? “פשוט מאוד” הסביר הקצב בתמימות. “בעוד כמה דקות מתחילים מנחה, אחרי מנחה יש שיעור ואחרי השיעור יש ערבית… אני מוכרח לסגור את העסק. “והפרנסה”? תמה הרופא. “הפרנסה משמים!” השיב הקצב.
“נכון” התעקש הרופא, “אך בכדי להוציא את הפרנסה בכח מהחנות צריך לשאול גם את הצד השני, האנשים הללו באו לקנות! כיצד יכול אתה להוציא אותם?” ענה לו הקצב: “שתי תשובות מוכנות יש בידי! א. אני לא מוציא אותם בכח, הם יבואו אחר כך. ב. ככל הנראה אינני עתיד לחיות מעבר לגיל מאה ועשרים עלי לדאוג גם לעולם הבא שלי. “אתה מאמין בעולם הבא?” תהה הרופא. “בוודאי” ענה הקצב בלי למצמץ.
“שמא חפץ אתה לקנות את העולם הבא שלי?” שאל הרופא בקול שלא נעדר ממנו שמץ של לעג. “בכמה תמכור לי אותו?” שאל הקצב במקום תשובה. רובל אחד בלבד הפריד בין הקצב חרוד האמונה לעולם הבא של אותו פוחז, ומשזה החליף ידיים ונסגרה לה עסקה לשביעות רצון שני הצדדים.
שנים עברו. הקצב המשיך להיות קצב והרופא המשיך להיות רופא. ובבוקר בהיר אחד מופיעה בפתח חנותו של הקצב אשה בוכייה אשר חזותה העידה עליה שאינה שייכת למחנה היראים ניגשת אל הקצב ובפיה שאלה “האם אתה זוכר את ד”ר פלוני?” “לא” ענה הקצב. “נו הוא היה רופא לטחורים” – מנסה האישה לעורר את זכרונו. “ברוך ה’ מעולם לא סבלתי מהבעיה, לא הכרתי אותו ואינני רוצה להכירו!”.
“משהו כאן מאוד מוזר” אומרת האישה, “הרופא הזה היה בעלי עד אשר נפח את נשמתו לפני כמה חדשים. מאז אין לי מנוחה, פעם בכמה לילות הוא בא אלי בחלום ומספר לי שהוא בעולם האמת, ושבמשפט שנערך לו נגזר דינו לגיהנום לאחר שכמעט לא נמצאו לו זכיות שתהווינה משקל נגד לעברות הרבות שעשה. מצד שני, הוא טען שלא מסתבר שכמעט ואין לו זכיות, שהרי בתפקידו כרופא עשה הרבה מעבר למתבקש, עזר להמון אנשים חינם אין כסף ונתן את כל כולו בשביל החולים ובני משפחותיהם. בשמים אמתו את טענותיו אך הזכירו לו שלפני כמה שנים מכר את כל הזכויות שדבר עליהם לקצב פלוני.
ברחמים גדולים הצליח בעלי לקבל התר מיוחד לבוא אלי בחלום ולספר לי את הסיפור כדי שאספר אותו בפניך. בפעמים הראשונות לא התייחסתי, משום שאיני מאמינה בדברים הללו, אך בסוף לא היתה לי ברירה אלא להגיע לכאן ולבקש ממך לבטל את העסקה. לאחר ששמע את הדברים נזכר הקצב באותו מקרה, אך כאשר הציעה לו האישה לקחת את הרובל בחזרה ולבטל את העסקה, הוא סרב. “את האמת” אמר הקצב, “כשרכשתי מבעלך את העולם הבא שלו לא חשבתי שהוא שווה יותר מרובל. אך לאחר שסיפרת לי את מה שעבר עליו בשמים, אני מבין שככל הנראה העולם הבא שלו שווה יותר מרובל, ואני בהחלט לא מוכן לוותר עליהן בשביל רובל. משלא הועילו כל ניסיונותיה ולחציה לשנות את דעתו, שבה האישה לביתה בפחי נפש וידעה שהלילה שוב לא תהיה לה מנוחה. בלילה, כמצופה, שוב בא בעלה בחלום ולאחר שסיפרה לה את קורות היום הורה לה ללכת ולתבוע אותו לדין אצל הרידב”ז.
למחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית יוצא הרידב”ז עם תלמידיו ומולו הגיע אישה עם סיפור מוזר. הרידב”ז שמע ושאל את האישה “ומה את רוצה שאעשה?” “אני רוצה לתבוע אותו לדין תורה!” “מצוין, היום בחמש אחר הצהריים בבית הכנסת הגדול של סלוצק” חתם הרב את השיחה.
בשעה חמש בדיוק נכנס הרב עם שני דיינים נוספים, לאחר שסיפרה האישה את הסיפור. פנו הדיינים לקצב ושאלו אותו מה יש לו לומר. הקצב ענה להם “כשקניתי לא ידעתי שהעולם הבא שלו משהו, אבל עכשיו שאני יודע שהעולם הבא שלו שווה לא לי לבטל את העסקה.
בזמן שהדיינים התעסקו נחלקו בקהל הרוגש מי צודק. לאחר חצי שעה פסק הרידב”ז דין המחולק לשלושה חלקים.
החלק הראשון- אין בכלל מושג למכור את העולם הבא. הקב”ה לא נתן לנו מצוות סתם. הוא בחסד וברחמים נתן לנו בית לדור בו ולאחר מכן ביקש מאתנו להניח מזוזה, כאשר הוא נותן לנו שכר על כך זה עוד חסד, האם זה אומר שאנו יכולים למכור את זה למישהו. לכן נמצא שהמכירה מבוטלת.
החלק השני – נכון שהמכירה מבוטלת, אך מי שמכר את העולם הבא שלו אין לו חלק לעולם הבא. ולכן העולם הבא שלא שייך לרופא שאינו מאמין וגם לא לקצב שהעסקה לא קיימת.
החלק השלישי- הואיל ועכשיו שעסקנו בעולם הבא ועל ידי כך התחזקנו כולנו בדברים האלו בזכות הרופא אנו ניקראים תלמידים שלו ולא יכול להיות שהתלמידים יהיה להם חלק לעולם הבא ולרב (הרופא נקרא רב הואיל וחיזק אותם) לא יהיה חלק לעולם הבא.
וכן גם בזכות הקצב שעשה איתו את העסקה גם לו יש חלק בפרסום האמונה, לכן הם שותפים ויחלקו חצי חצי. והואיל וכך גזרו בית דין של מטה כך יגזרו בית דין של מעלה.
נמצינו למדים שאדם שמהרהר על המצוות מפסיד את הכל והעניין הוא שמילא אדם שחוטא יש לו ייצר הרע לכך אבל למה לערער על המצוות ועל חיי עולם הבא מה הנאה יש לו לכן מפסיד את כל עולם הבא.
ולפי זה כתב בעיון יעקב שהטעם שמוציא שם רע עונשו חמור יותר בזה הוא שעושה מעשה עושה להנאתו. אך המדבר לשון הרע אינו עושה להנאתו וכמבואר בפסוק “ומה יתרון לבעל הלשון” וכל כוונתו רק להזיק ולכן החמירו בעונשו.
