וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי…
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם…
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם…
במדרש ילקוט שמעוני (ריש רמז תרפ”ד) נאמר: בשעה שקבלו ישראל את התורה התקנאו בהם אומות העולם, אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואמר להם הביאו לי את ספר יוחסין שלכם, שנאמר הבו לה’ משפחות עמים – כשם שבני ישראל מביאים שנאמר ויתילדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר הזה (חומש במדבר) אחר המצות (פרשת בהר), שנאמר: אלה המצות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני…
דהיינו שהמדרש בא לומר שקיבלנו את התורה בזכות מניין עם ישראל, שבכך מראה הקב”ה שעם ישראל עם חשוב ומיוחס ולכן צריך למנות אותו.
אך מקשים העולם מדוע קבלת התורה תלויה בייחוסם של עם ישראל?
יתירא מכך מקשים מה קנאה התקנאו אומות העולם בעם ישראל הרי הקב”ה חזר מתחלה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא אבו כנאמר במדרש תנחומא (פ’ ברכה אות ד) על הפסוק הופיע מהר פארן? אלא שצריך לומר שהקנאה היא של הגויים מדוע את עם ישראל הכריח הקדוש ברוך הוא שיקבלוה וכפה עליהם את ההר כגיגית ולא עשה כן לכל גוי.
אך לפי זה עוד יותר קשה א”כ מה התשובה שהשיב להם הקב”ה לאומות העולם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כי אם מה שמונע מהגויים שאינם ראויים לקבלת התורה מפני שאינם מיוחסים, א”כ מראש מדוע הקב”ה סובב אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה ולא בדק אם הם מיוחסים?
היישוב לכל השאלות האלו על פי מה שאמר הקב”ה בכבודו ובעצמו בעשרת הדברות “אנכי ה’ אלוקיך” בלשון יחיד ולא בלשון רבים אני ה’ אלוקיכם, לפי שהיו כל ישראל במתן תורה באחדות כמו שנאמר בפרשת יתרו (פ”יט פ”ב): ויַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, ופירש רש”י כולם בלב אחד.
וכתבו רבותינו ז”ל כי לא היה אפשרי לקבל את התורה אם לא היו באחדות בשלום ובאהבה, ולכן ניתנה התורה בחדש סיון שמזלו תאומים סימן דבקות ואהבה, וכן ניתנה בהר סיני הנמוך ללמד מדת ענוה המביאה שלום.
וכך אומר גם כן המדרש בילקוט שמעוני (פ’ יתרו רמז רפ”ו) על הפסוק האמור ויחן שם ישראל, לכן ניתנה התורה במדבר ולא בארץ ישראל מפני השלום, שלא יהיו השבטים מתגרות זו בזו, זה אומר בחלקי תינתן התורה וזה אומר בחלקי.
והטעם לכך שצריך שקיום התורה יהיה דוקא בשלום ואחדות, כי אדם אחד אינו יכול לקיים כל התורה בכל מצוותיה רק בצירוף כל ישראל חברים (עיין בס’ חות יאיר חדש).
וכתב בספר כלי יקר (בפרשת יתרו) כי המחלוקות בעם ישראל שזה אוסר וזה מתיר הוא מתוך פירוד הלבבות.
וכוונתו כי דרך חכמי ישראל שיש בהם הרבה מחלוקות בדיני התורה, ומבואר במסכת קידושין (דף ע”א ע”ב) שמשפחות שמתגרות זו בזו זהו סימן פסול שלא להתחתן בהם.
והנה יוצא שמשפחות שמתגרות זו בזו אי אפשר להם לקיים את התורה אשר כל נתיבותיה שלום, שהרי בכך תלוי ייחוסן של עם ישראל, אך בכל זאת ראה הקב”ה שיש מעלה בעם ישראל שיש להם שורש מהאבות הקדושים שאף שהם מתגרים זה בזה בהלכה אינם נעשים שונאים זה לזה כי התורה מעדנת אותם, וכפי שמובא במסכת יבמות (י”ד:) שאף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל מ”מ לא נמנעו מלישא נשים זה מזה, וכן בטומאות וטהרות, לפי שהיה חיבה וריעות ביניהם, והיו מודיעים זה לזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו, ואם לא היה ח”ו שלום ביניהם ולא היו מאמינים זה לזה, ודאי שהיתה ח”ו התורה נעשית כאלף תורות והיה כל אחד בונה במה לעצמו.
משום כך ראה הקב”ה שניתן לכפות את עם ישראל שיקבלו את התורה שעל ידי כך הם יגיעו לאחדות והם יהיו מיוחסין, משא”כ באומות העולם שגם אם הוא כופה אותם בכל זאת הם השנאה והפירוד תשאר ביניהם ולכן אינם ראויים להיות מיוחסין ובשל כך גם לא ראה הקב”ה מקום לכפות אותם ועל כך התקנאו הגויים.
ויובן בזה גם סיום המדרש דלכך תלה הכתוב את הדבר במדבר סיני, דלפי שניתנה התורה במדבר סיני להורות על השלום, בא להורות כי לישראל נאוה שהם מיוחסים. (מעובד ע”פ ספר אפריון לבעל הקיצור שולחן ערוך ר’ שלמה גאנצפריד).
