וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
בתלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה שואל “מה ציוום משה ואהרן את בני ישראל? מתרץ הירושלמי: “על פרשת שילוח עבדים” שמי שקונה עבד עברי צריך לשחרר אותו בשנה השביעית.
ובאמת שעם ישראל נענשו על שלא שמרו מצוה זו, כמו שהוכיחם ירמיה הנביא (פרק לד) “כה אמר ה’ אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם, ותשבו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות”.
וצריך להבין למה נצטוו במצווה זו כבר עתה, קודם מתן תורה, והרי מצות “עבד עברי” עדיין לא החלה לנהוג, שהרי אין היא נוהגת אלא בזמן היובל שעם ישראל נמצאים ברובו בארץ ישראל, ולא מצינו “ציווי” לפני מתן תורה אלא על מצווה שנוהגת מיד.
והיישוב לכך שדבר קשה מאד הוא לאדם לשלוח לחופשי את עבדיו, קניין כספו, ששילם עליהם במיטב כספו, ובפרט שאין האדון מרגיש את הכמיהה לחירות ולשחרור משעבוד כפי שחש עבד. על כן נצטוו בני ישראל במצווה זו בשעה שהרגישו בנפשם את שמחת החירות, בשעה שהם בעצמם היו במצרים ב”בית עבדים” ונגאלו מהשעבוד, ואותה שעת יציאה מעבדות לחירות היא הזמן הנכון להבין את הציווי לשילוח עבדים. אך כאשר עוברת שעת הרגשת שמחת הפורקן, הולכים הרגשות וכהים לאיטם, ועד לשעת מתן תורה תהא המצווה הזו רחוקה מתפיסת אנוש ולא יקבלוה בלב שלם.
לכן באה התורה לצוות אם עם ישראל בצאתם משבי פרעה מאפילה לאורה שיזכרו את הסבל שיש לעבד עברי שעיבודו תחת אדונו, וכמה חשוב לשחרר אותו בזמנו בשנה השביעית וכפי שאתם מרגישים זאת כעת שהנכם יוצאים ממצרים מכאן שאנחנו למדים כמה אדם צריך להתחשב בצער של חבירו ולהרגיש כאילו הוא היה שם. (הגר”ח שמואלביץ – שיחות מוסר).
על כוחה של השתתפות בצער הזולת תעיד העובדה הבאה: לפני כ-45 שנה סיפר היפני מנחם” זי”ע על חלום שחלם ובחלומו הוא שאל את הגאון מפביאניץ זי”ע, על הסיבה לטרגדיות שפקדו באותה תקופה את הקהילה, והגאון ענהו שבעבר כאשר אירעה טרגדיה בקהילה, הצער היה משותף לכולם, אותה עגמת נפש כיפרה על עוונותיו של כל מי שהצטער ו”לקח לליבו” את הכאב.
כיום כשאין מצטערים כל כך בצער הזולת כל יחיד מתנסה בכאב אישי כדי לכפר על עוונותיו. יוצא שבכוחה של אחדות להרחיק את הרעה מבתי ישראל ולמנוע מצוקות ומכאובים, שני כתובים מתקיימים כאן: מחד “משפטי ה’ צדקו יחדיו”, ומאידך “רצון יראיו יעשה”. כאשר הציבור מתאחד הוא נכנס לגדר “יראיו”, והודות לכך ה’ ממלא את רצונו ועוצר את מידת הדין.
