בגמרא מסכת שבת (סח.) וטמא טמא יקרא, צריך להודיע לרבים צערו, פירש רש״י שהוא בעצמו צריך לקרות בקול טמא טמא….
ויש להקשות למה צריך כאן להודיע צערו לרבים יותר משאר חולאים?
התשובה לכך תובן על פי משל ידוע, יום אחד נתלתה מודעה “אתה מוזמן למשפט ביום שלישי קרוב!”
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.
יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800 האופה היה נזעם. “מרמים אותי” הוא אמר לאשתו בכעס, “אני לא אשתוק על זה”. הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. “חייבים להעמיד אותו לדין!” אמר האופה, “אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו”.
עוד באותו היום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדין על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
“אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?” פתח השופט את הדיון.
“לא, כבודו!” אמר החלבן, “אין לי משקל”.
“אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו ?! הרעים השופט בקולו.
“חס וחלילה, אדוני השופט, אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני”.
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: “בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק”.
השופט חזר על דבריו של החלבן: ‘אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נתן לך׳.
“בדיוק כבודו”, אמר החלבן, ופני האופה חפו.
שומע אדם דרשה מרשימה וחודרת לבבות על הנזק העצום של רכילות ולשון הרע, ועל הצורך בהתעוררות ובשינוי הדרך, ומה תגובתו? כן הוא אומר, הם באמת צריכים לשנות את דרכם.
יושב יהודי ומעיין בספר מוסר על איסור גזל ועל ענפיו המרובים ואין הוא זקוק להמחשות ולהדגמות; הוא יודע בעצמו מיד שפלוני הוא העובר על האיסור בצורה זו, ופלוני בצורה האחרת, ולכל סעיף של האיסור יש לו מיד דוגמה חיה ומוחשית של מישהו שהוא מכיר אישית העובר בדיוק עברה זו. והוא מהרהר לעצמו: כמה חבל שהם אינם פה אתי לראות עד מה חמור מה שהם עושים, ועד כמה עליהם להזדרז ולחזור בתשובה … ומתחשק לך לזעוק לו לאותו אדם ולקרוא באוזניו: ומה אתך עצמך, יהודי יקר? איך אתה יודע מיד שהכוונה היא “להם” “לאחרים”? האם לא חשבת אף לרגע שאולי הכונה היא אליך? כן, כן, אליך ממש!
אכן, דרוש מאמץ מיוחד מצד הלומד להיות מעורב בלימודו, ולראות את עצמו מתיישב על ספסל הנאשמים או שוכב על שולחן הניתוחים ומהווה מושא ללימוד ולדיון העיוני. זה לא קל, ואף לא נעים. אך רק כך יוכל הלומד להשתנות ולהיות קרוב יותר לדרך הישר והטוב.
איך זה קורה על ידי שהאדם עצמו קורא על עצמו בקול טמא טמא הוא מפנים שהוא “הטמא והוא צריך להשתנות”….
