הטמאים לנפש צעקו ‘למה נגרע’ – וכתב רש״י אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים.
ובגמ’ סוכה (כה א- ב) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו’ אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו – כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו – יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו.
הקשה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל בפרשתנו בספרו על התורה דרש משה, שלכאורה דברי רש״י צריך ביאור, שהרי הפסח אינו נקרב לטמאין, כמבואר בפסחים (דף סא ע״א) ואם כוונת רש״י שיקרב לטמאים ולטהורים שאז הפסח כשר, אולם מה יצא להם מזה, והלא הטמאים לא יצאו ידי חובה בפסח כזה.
וכתב בעל האגרות משה, שיש כאן חידוש גדול, למרות שאדם אינו חייב במצוה, ואינו יוצא ידי חובת המצוה, מכל מקום יש ענין שישתתף במצוה, כי זה מראה על אהבת המצוה שלו, שחושק להשתתף במצוה.
ומזה יש ללמוד לאחד שקשה לו לקיים איזה מצוה, שמצד האהבה למצוה יראה על כל פנים לעסוק בה קצת במה שאפשר. כגון שאסור לו לאכול כזית מרור, יטעום מעט מהמרור, וכן בכל מצוה כגון מי שאסור לו לישב בסוכה יראה עכ״פ לעשות סוכה.
בא וראה כמה היתה גדולה אהבת המצוות לישראל, שהשי״ת נתן לעם ישראל מצות תרומות ומעשרות באופן שהם יכולים להפטר ממנה, כשיכניסו את הפירות דרך גגות, ואע״פ כן לא נתן לכהנים וללויים חלק בארץ ישראל כי הם מקבלים תרומות ומעשרות, ולא רק על החסידים שבדור אלא על כל ישראל ממש, והוא משום שאהבת המצוות היה גדול מאוד בדורות הראשונים, והשתדלו בכל עת ובכל ממונם להתחייב במצוות.
ונראה שזהו מה שמברכים את אביו של הרך הנימול, שיכנס לתורה ולמעשים טובים שלכאורה בתורה כלול גם מעשים טובים, דמי שלומד על מנת שלא לקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ובלא תורה אין ע״ה חסיד, ולמה מברכים את שניהם, אלא שהוא ברכה לאהבת המצוות שיעשה מעשים טובים אף אלו שיכול להיפטר בדין, כגון בתרומות ומעשרות ובציצית ללבוש בגדים שפטורים מציצית,וכדומה, ועל זה צריך ברכה מיוחדת שיכנס למעשים טובים, דהיינו שיהיה לו אהבת מצוות, שלא יחפש להפטר מהמצוות, אלא אדרבה יחפש להתחייב במצוות.
וכך כותב הרמב”ם על המשנה באבות (פרק ד משנה ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.
כבר בארנו פירוש זה המאמר כראוי בפרק העשירי מסנהדרין. וכבר העירו החכמים, עליהם השלום, על חידוש נפלא בתורה, יש בו זירוז על מעשה המצוות, והוא אומרו: +דברים ד מא+ “אז יבדיל משה שלוש ערים” וכו’, וידוע שהן לא יועילו, ולא יהיה בהן דין ערי מקלט, עד שיובדלו השלוש האחרות אשר בארץ כנען. אמרו: “יודע היה משה רבנו שאין שלוש שבעבר הירדן קולטות עד שיהו שלוש שבארץ כנען, שנאמר: +במדבר לה יג+ שש ערי מקלט תהיינה”, ואמנם הבדיל את אלו לפי שאמר: “הואיל ובאת מצוה לידי אקיימנה”. ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו – מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם, ונתחזקה צרעתם ונושנה?
וכך כותב רבנו בחיי רבינו בחיי (פרשת ואתחנן פ”ד פ’ מא) על הפסוק אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן.
יגיד לך הכתוב: כי משה כשהבדיל ערי מקלט האלה בארץ בני גד ובני ראובן אמר לישראל דברי הברית שיזכיר בסמוך, ואף על פי שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלש בארץ כנען, מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצותיו וצדקותיו אשר עשה.
ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות, ואפשר שנאמר כי לזה רמזו רז”ל במדרש (נדרים לח א) שאמרו: (שמות לד, א) “פסל לך”, הפסולת שלך, משם נתעשר משה. באו לומר כי מן המצות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמיתי ואין צריך לומר באותן המצות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה.
